בלילה שוב קמתי מחלום – עליך. חלמתי שאתה בחיים , עדיין. רציתי להגיד לך שבכל מקום אתה אתי, בלבי. לא הספקתי לומר לך שלום. שיר לי שיר עצוב, רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. אבא נולדת בשנת 1946 בירושלים, בן שני לאליהו־חיים ולאה אפרים, אח צעיר ליצחק. בירושלים גדלת עד גיל 14 .בגיל 14 עברת לקיבוץ אלונים בתור ילד חוץ. התגייסת בשנת 1964 לנח״ל. אחרי שירותך הצבאי יצאת ל״שנת שירות" בקיבוץ פרוד, שם הכרת את אמא. התחתנתם בינואר 1968 בקיבוץ גבעת חיים. אחרי שנתיים של נישואין, בחודש ינואר, נולדה בתכם הבכורה – כרמית. כעבור עוד שלוש שנים נולד רז, אף הוא בחודש ינואר. לאחר עוד שלוש שנים נולדה, בחודש נובמבר נירית. ואחרי עוד שמונה שנים, בשלהי אוגוסט החם נולדתי אני. לפני 13 שנה גילו אצלך גידול שפיר בראש. עברת ניתוח מסובך ממנו לא התעוררת. לבסוף הבינו שיש לך שטף דם בראש ועשו לך מייד עוד ניתוח. עברנו כולנו תקופה ארוכה של שיקום. שיקום שאף אחד לא האמין שיצליח עד כדי כך. הדהמת את כולם כשהתחלת לדבר, לזוז, לזכור, לתפקד… היתה לנו אז תקופה לא קלה, אך אתה הראית לכולם וניצחת את הגורל. 13 שנה חיית כנכה אך תפקדת כמעט רגיל. המשכת כמובן לעבוד במפעל פריגת שכל-כך אהבת, מוקף חברים מן העבר. בשנת 1995 חיתנת את כרמית ולפני 4 שנים, לא נשכח להזכיר נולד לירז – נכד ראשון, בן בכור לכרמית. אחריו, לפני קצת יותר משנה נולדה הראל. לפני ארבעה חודשים רז התחתן עם זוהר. צריך פתאום לכתוב מילות פרידה וזה כל־כך נורא ולא ברור. רק לפני 10 דקות דיברת עם כרמית שהיתה בדרך הביתה מהצפון. רק לפני 10 דקות. איך היה אפשר לדעת ולמנוע? היית איש בריא וחכם וכנראה שאלוהים אוהב לצדו את הטוב שבאדם אם הוא לקח לנו אותך אליו בגיל כה צעיר. הלכת לעולמך מוקף בנכדיך שכל-כך אהבת, בבית, המקום הכי אהוב. צריך להיפרד ואני לא רוצה. לא היה לי מספיק אתך. אמא – כל־כך קשה לנו עכשיו, כולנו לא מצליחים להבין. תהיה לנו תקופה קשה, אבל חשוב שתדעי שאת לא לבד. כולנו פה אתך ונהיה תמיד מתי שתרצי (וגם אם לא תרצי) אנחנו נהיה חזקים ואנחנו נתגבר. אבא – אני הולכת לבכות לך תהיה חזק למעלה. געגועי רק ילכו ויגברו. אתה תלך אתי תמיד בלב. לכל מקום, בכל זמן ומרחק , אני מבטיחה. אתה תהיה בשבילי תמיד המלאך השומר, כוכב שמנצנץ בשמים רק אלינו. שומר רק עלינו. שם רק בשבילנו. אבאל׳ה שלי, תנוח על משכבך בשלום. אנחנו נשמור על אמא , אל תדאג. נחבק אותה, נחזק אותה ונעבור את זה יחד אתה. אנחנו כאן למטה אוהבים המון מור בשם כל הילדים.

אבא אורי, בן 57 תישאר תמיד. תמיד נזכור אותך כבן־אדם אמיתי, הגון וישר. למרות שבמשחקי הכדורסל של גבעת חיים, כשישבת במזכירות היית מוסיף לנו כמה שניות חשובות. אהבת מאוד את ישראל, את ירושלים עיר ילדותך, את אלונים ופרוד בבגרותך ואת קיבוץ גבעת חיים. היית תמיד מאוד גאה במפעל פריגת, גם בשעותיו הקשות. היית גאה מאוד באנשים שלצדם עבדת, לימדת אותם מקצוע ונתת להם דרך לחיים. החברים והמשפחה היו חשובים לך יותר מהכל והחזרנו לך אהבה גדולה כשהיית צריך אותנו. הייתי מלא גאווה בערב ליל הסדר בחדר האוכל להסיע אותך בכיסא גלגלים כשחזרת אלינו. המשכת באדיקות בתהליך השיקום ובפיזיותרפיה, עד אתמול. הצלחת להדהים אותנו בהתקדמות רבה ועקבית, ויכולת לעשות דברים רבים בידך החלשה שאנשים לא מצליחים. דיברתי על כך עם זוהר שלי, על מה תוכל לעשות בעוד שלושים שנה כשתמשיך בתנופה. אבא, השארת אותנו יתומים מאב אבל עם אמא נפלאה שיש לה אנרגיה של ילדה. רז