דברים שכתבה רחל (בלשונו של מיכה: המלכה)

 מיכה שלי, אישי היקר והאהוב – כל מה שרצינו לומר זה לזו כבר נאמר מעל פני האדמה. המחלה שלך איפשרה לנו, עם כל הצער והבכי, לפתוח פתחי אור דרכם חדרו רגשותינו, מחשבותינו. הקשר המיוחד שלנו בא לידי ביטוי בכל הדרן המיוסרת והקשה הזו. הכאב לא נגמר והגעגוע רק יתעצם. אתה ואני אחד הם. בלילה הלכת כבר לעולמות אחרים, כשאהבת כולנו עוטפת אותך ברוגע ובשלווה ואני בכיתי ובכיתי כי לא רציתי שייגמר לעולם. וחיכיתי בלילה שיבוא פרפר לבן. "בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד, שב, תנוח, אל תירא ואל תעוף בחזרה…” אני אשמור עליך. אוהבת אותך כל כך. 

אבא מיכה היקר אהובנו, 

איש המעשה החם והמחבק, היוזם, התומך והמרעיף מיכולותיו על כל הסובבים אותו, איש משפחה, בעל, אח, אבא וסבא. שנים של אהבה, נתינה, תרומה, ובנייה של בית עם רחל, הילדים כולם, המשפחה, החברים והקיבוץ תמו במכה של מחלה שהיכתה בך ללא רחם. כאדם אופטימי מטבעך, נלחמת והאמנת, נלחמת וחשבת כל הזמן שתנצח, זאת היתה דרכך מאז ומעולם. רחל וגם אנחנו האמנו יחד איתך בהצלחתך ובניצחונך. נאחזנו בתקווה ובהצלחות הקטנות לאורך הדרך ונשברנו כל פעם מחדש מהאכזבות והכשלים, אך לא אתה!!! נשארת מאמין וחזק גם ברגעים הקשים!!! אני אישית מרגיש זכות גדולה להיות בנך, למדתי ממך רבות, בין שאר אמירותיך זכורה לי במיוחד סיסמתך הקבועה על "הפרה שרוצה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק”, במקרה שלך איתנו, הילדים שלך, כך זה היה תמיד. בכל צומת בחיי, אם זה בילדות, בנעורים הפרועים, בצבא, בעסקים, בלימודים ואף בחיי המשפחה הקטנה שלי, למדתי ממך המון. תמיד נכחת, תמכת, תרמת וייעצת. נתת את התחושה המחזקת שיש על מי לסמוך. היית עמוד התווך של המשפחה ולמעשה של כמה משפחות, שהקמת וחיברת ויצרת במו ידיך ואהבתך. אבא יקר, היית)וסבורתני שעודך( איש של אמונה בטוב ואיש של נתינה, אופטימי עד אין קץ, מלא באהבה לאנשים ומלא באהבה מאנשים. אמנם את רבות משנות עבודתך הפורה הקדשת לענף הרפת )אולי משם גם שאבת את המשפט בעניין 126 הפרה שרוצה להניק…( אבל תמיד עניינו אותך האנשים, להם הקדשת את זמנך ומחשבותיך, לטובתם התנדבת והתמסרת. שנים רבות פעלת בטיפול, ליווי, תמיכה וסיוע לאנשים עם מוגבלויות וקשיים אישיים. ליווית הן מטעם הקיבוץ והן באופן פרטי אנשים שהיו זקוקים לסיוע ותמיכה ועשית זאת באהבה גדולה ובמסירות אין קץ. עם יציאתך לפנסיה סייעת לחולים ולאנשים בשיקום בקיבוץ, באזור עמק חפר ואף בבית לוינשטיין, ראית בכך שליחות ומצווה, מי היה מאמין לפני ארבע-חמש שנים שאתה, האיש החזק, הגבוה והזקוף תיקלע למצב בריאותי כזה? בטח שלא אתה!!! אבא יקר, הינך האיש האופטימי, היזם, הוגה החלומות ומגשימם, בונה, יוצר ולא נח לרגע, עד להשלמת הרעיון או החלום. לצערנו הרב, במאבק במחלה, המחלה ניצחה, אבל אתה נתת לה פייט שלא נראה כמותו ואת זה אומרים גם הרופאים והצוות הרפואי שטיפלו בך במסירות ועשו ככל יכולתם לעזור לך ולנו, ועל כך נתונה להם תודתנו מעומק הלב. אני יודע שלא נהוג, אני גם יודע שאין מערבבין" שמחה” ב״שמחה”. אבל אחטא לאמת אם לא אומר זאת כאן ועכשיו, רגע לפני הפרידה הסופית ממך: רחל היקרה!!! את היית לאבא כותל המזרח, אבא העריץ אותך, סגד לך, ואהב אותך עד אין קץ. היית לו עוגן וחוף מבטחים וזאת לאורך כל השנים. עם פרוץ המחלה והתגברותה, נלחמת ביחד עם אבא להצילו. לרפא, להבריא ולמצוא מזור ותרופה לכאביו. אין בליבי ספק שללא מסירותך ואהבתך כפל כפליים, הטיפול היום – יומי, שעה – שעה, דקה – דקה ושניה – שניה, בחוסר פשרה, באהבה, בחיבוקים, בחום, במוסיקה ובדאגה אוהבת, הם הם שנתנו לאבא את הכוח להמשיך להאמין ולחיות עוד ועוד זמן מעבר לכל סיכוי אפשרי, על כך נתונה לך אהבתנו הגדולה. אבא יקר, אנו עומדים המומים על קברך. עצובים, בוכים ושבורים! אף על פי כן, אנחנו נחושים ואופטימיים בדיוק כמו שלימדת אותנו כל השנים: להרים את הראש, לחייך, להביט קדימה לעתיד ולהמשיך להאמין. תודה אבא על שנפלה בחלקנו הזכות להיות ילדיך. תנוח בשלום ושלווה באדמה שכה אהבת. שלך ילדיך רם ואורית, ניב וזיו, גליה וליאור, אופיר ויפעת, אסף ויעל, טל וליאור. 

מייקל… אני יושב כאן, בבית שלך. שלנו. בחדר בו לפני יומיים נשמת את נשימתך האחרונה. נשימה ארוכה, שבה סיפור חיים שלם, אומרת תודה לגוף החזק הזה שלך, וממשיכה ממנו בצורה של רוח. רוח שמאותה הנשימה תהייה איתנו בכל מקום, כל הזמן. לעד. כמו אוויר טהור. מייקל, למדתי ממך עולמות יותר משאוכל להניח כאן על דף מחורבן. את פרטי הפרטים של הביטוי הרגשי, אשלח לך תוך כמה שבועות בצלילים, שיפגשו את הנפש שלך בשמי הנצח המחבקים. תודה לך, איש יקר ונדיר על הסבלנות, על ההבנה שלא ידעה אופק, על האופטימיות שרק אפשר להעריץ מכיוון שלשאוף אליה זה בלתי אפשרי; תודה על האהבה שמעולם לא ראתה גבול, ותודה על המתנה הכללית, שנתת לכל אלה שזכו להכיר סוג של אנשים, שכמותו לא יהיו עוד בעולמינו, ואחרוניהם הלך מאיתנו בחמישי האחרון. אני אוהב אותך עם כל הלב, וכמו האהבה שאין לראות אותה רק להרגיש, אנחנו לא ניפרד לעולם. בדמעות חונקות מגעגוע וגאווה. שלך פצי – אסף הדר