בשנת 1939 הייתי בת 17 בקירוב. באתי מן המעמד הבינוני, הבית היה לא מסורתי אך גם לא מתבולל, הורי היו מבוגרים ואני הבת הצעירה בין ארבעה אחים ושתי אחיות. כולם במשפחה פינקו אותי ופרט ללימודים לא נתנו לי לעשות דבר עבודה, חיי עברו בנעימים, בלוי עם חברות, מסיבות וכדו’.

באפריל 1944, פלשו הגרמנים להונגריה. בעיר מגורי בודפשט נערכו מיד הגבלות יציאה ועבודה. הוכרחנו לענוד מגן דוד צהוב והגברים נילקחו לעבודות כפיה. זכורה לי תמונת זוועה של בחור יהודי אשר לא ענד מגן דוד צהוב, ניתפס והוצא להורג באכזריות איומה. כל דיירי הבית אולצו להשתתף “בטקס” ההוצאה להורג ולהביט בה.

כשהחלו ההפגזות של בנות הברית על בודפשט, נלקחו גברים ויהודים כדי לפנות את ההריסות בעיר, גם אבי הקשיש נילקח ולא שב עוד, יותר מאוחר נודע שהעבירו אותו לאושוויץ. אחי גויסו לעבודת פרך ברוסיה. בבית נשארה האחות הגדולה ואמא עם נכד. האחות הצליחה לסדר עבור עצמה ועבור אמא חסינות שויצרית אשר מנעה כביכול לקיחתם על-ידי הגרמנים (במהרה התברר שהגרמנים מצפצפים על זה). בתחילה זה עבד.

יצאתי לעבוד במתפרה גדולה, עד שיום אחד כל הבנות ממקום עבודה זה הועברו לעבוד בבית-חרושת ללבנים, ברחתי באמצע הדרך מבלי שהרגישו בכך והסתתרתי אצל מכרה במרתף, אך הסיכון עבורה היה גדול מדי והחלטתי לחזור הביתה.

לא עבר זמן רב ושוב הופיעו הגרמנים. בהתחשב בחסינות שהיתה לאימי ואחותי נילקחתי רק אני. לפני לכתי הבטחתי לאימי שלא אברח יותר אך אחזור ויהי מה. כבר אז הייתי נחושה בדעתי להוותר בחיים.

צררתי כמה בגדים בצרור והצטרפתי לשיירה הארוכה שנשתרכה בקור החורף, יום ולילה בחוץ, הלכנו כך כשבוע ימים. כל יום נפלו חללים, ביניהם קשישים בני שבעים ובחורות בנעלי עקב דקים (אשר כמובן לא החזיקו מעמד).

 

באזור הגבול האוסטרי התחלנו לעבוד אצל איכרים קרואטים אנטישמיים. לאט לאט נתתי את תכולת צרורי תמורת יותר מזון. עבדנו בחפירת תעלות-אנטיטנקים, במיקוש באדמה הקפואה. תחושת הזמן אבדה ואיני זוכרת בשום אופן אם עבדנו שם שבועות או חודשים.

ביקשו מתנדבות לעבודת נקיון בית אצל קצינים גרמניים, הייתי בין המתנדבות, שם קיבלתי נעלי עץ אשר הצילו את רגלי מפני קפיאה.

כעבור שבוע פשטה שמועה שכולם חוזרים הביתה, פרט ל-10 בחורות מתנדבות שנידרשו לעבוד עם בחורים יהודים שהגיעו מן החזית הרוסית. לא האמנתי בשמועות על שיבה הביתה ולכן התנדבתי בשנית ובאמת התברר שהרוב נילקחו ליער ושם מתו רבים ואת הנותרים שלחו לברגן בלזן.

שנים לאחר מכן נודע לי שמתוך 2000 איש חזרה משם בחורה אחת יחידה. אל 10 המתנדבות שנישארו בכפר ואני בתוכן הובאו באמת בחורים יהודים מהונגריה שחזרו מעבודות כפיה ברוסיה. הם היו שלדי אדם, ללא בגדים ונעלים, עטופים בשמיכות מכוסות כינים, כל כך הרבה כינים כמו ארבה שפשט על שדה, הם הוו שמיכה חיה וקשה היה להבדיל בין כינים לבין אריג השמיכה.

שלהי חורף. הקור היה כבד, הלינה באסמים פתוחים למחצה. לרבים מאתנו קפאו הרגלים. לבחורה אחת נרקבו האצבעות מרוב קור ורופא אחד שהיה בין הבחורים שהגיעו קטע את אצבעותיה כדי להציל את חייה וזאת לאו דווקא במכשיר רפואי. רבים שכבו אפטיים, שם קראו לזה מחלת הקש. האדם היה מעבר לכל, ללא תחושה, ללא ענין בסביבתו ובו עצמו, אינו פוחד מפני דבר גם לא מפני המוות.

טיפוס הבהרות הפיל קורבנות רבים. אני גם חליתי. תרופות לא היו בנמצא, גם מזון לא היה, הכינים שלטו בכל, מצצו את שארית דמם של בני־האדם והטביעו בו פצעים על כל גופו. ביקשתי להחליף את מנת הלחם היומית בשתיה ומישהו הביא לי יין (כנראה גנוב), אני חושבת שזה מה שהציל את חי אחרי 10 ימים של חום גבוה, ירד החום וההחלמה ניראתה לעין.

יום אחד התקבלה פקודה לזוז ומי שלא יכול ללכת, זכותו להשאר. שיערתי לעצמי מה יעלה בגורלם של הנשארים ואף על פי שהייתי חלשה מכדי ללכת החלטתי שלא להשאר ויהי מה. הבחורים הכינו לי קביים ולבחורה קטועה האצבעות אלונקה. זו היתה שנת 1945.

השיירה הלכה מבוקר עד חשיכה במשך 4 ימים. התחזקתי לאט לאט במשך ההליכה ושוב היו אלו נעלי העץ הגדולות שהצילו את רגלי מלקפוא. עטפתי את כפות רגלי בסמרטוטים או עיתונים כדי להגן עליהן מכפור ויבלות. חללים רבים נפלו בצידי הדרך אך איש לא שם יותר לב לכך. כל אחד רק לעצמו חי או מת. כשהתקרבנו לתעלה אחת ראינו שעומדים חיילי s.s הידועים באכזריותם יותר מה- s.a. הם עמדו בשורות עם מקלות ביד והרביצו על ימין ועל שמאל.

מי שהצליח לברוח ניצל ומי שלא – הוכה עד שנפל לתוך התעלה. ביום החמישי הגענו לתחנת רכבת וכולם הועלו לתוך הקרונות. הרכבת זזה, לפנות ערב נעמדה, הפסים היו מופצצים. כך נשארנו בקרונות שלושה ימים ללא אוכל. השמירה היתה חזקה וקשה היה לברוח, בכל זאת הצלחתי להתחמק ולהכנס לאחד הבתים בכפר כדי לבקש דבר מאכל.

לעולם לא אשכח את טעם גן העדן של פרוסת הלחם שניתנה לי, שהיתה מרוחה בשומן חזיר. הצלחתי לחזור בשלום לקרון ואף לקחת עימי מעט צידה לדרך.

למחרת הורידו את כולם מן הקרונות והלכנו במשך 4 או 5 ימים בין הרים וכפרים. עד היום אני זוכרת אח הנוף המרשים של הרי האלפים וזאת על אף כל הקשיים.

לבסוף הגענו לשערי מאטהאוזן. מי שנפל ליד השער נורה מיד. הצריפים במחנה כבר היו מאוכלסים על-ידי “ותיקי המקום״. לשיירה שזה עתה הגיעה נותרו רק האורוות. שכבנו שם כ-2 איש בתא אחד וכשאחד הסתובב נאלצו כולם להסתובב. בבוקר הוגשו לנו מי קפה ששמשו אותנו גם לרחיצה (כי מים לא היו) פרוסת לחם יומית ומרק. לפעמים דיסה עם חתיכות עור של בשר. זה היה המזון הבלעדי. הדיזנטריה הדמית והטיפוס שוב שלטו בכל.

לגרמנים היה חבל לבזבז גז על היהודים שבבוא היום ימותו מאליהם. מי שנותר בו הכוח אסף עשבים, שורשים וחלזונות ואכל.

לאחר כחודש וחצי התקרבו הרוסים ושוב הרצה ושוב חללים לאין ספור. אחרי 5 ימים הגענו לעיירה הנקראת גאנס קירכן ובה מחנה מגודר בגדר מחושמלת, שם שכבנו על הארז, את הצרכים עשינו בחוץ.

אמה של חברתי נורתה משום שהתקרבה מדי אל הגדר, היא היחה המבוגרת בין הנשים ולמרות זאת עברה את כל הסבל והדרך הארוכה עד הלום והנה זה היה קיצה המר. הצלחתי להתנדב לעבודות מטבח, שם השגתי מעט מזון עבורי ועבור חברתי. ופתאום, חבילות מן הצלב האדום! ההתנפלות היתה גדולה והזלילה הפתאומית גרמה לתמותה מוגברת, אך איש לא התרשם מכך יותר.

חברתי ואני החלטנו לחלק את תוכן החבילה לתקופה ממושכת על אף הרעב והתשוקה לאכול פעם אחת לשובע.

יום אחד נעלמו כל השומרים, המחנה היה ריק ופתוח!! מי שנותר בו הכוח יצא מהשער.

אני וחברתי כיוונו צעדינו לעבר תחנת הרכבת, שם היו הרבה מחסנים, אשר נפתחו על-ידי האמריקאים. שפע של מזון, לחם, סוכר, בשר ואורז. הטרגדיה התחוללה מיד עם בוא אסירי המחנות בהתנפלות על המזון נהרגו ונירמסו בני-אדם רבים וגופותיהם נותרו מוטלות לצידי השקים. רגלים וידיים נישברו, צווחות חייתיות ליוו את מחזה האימים.

הצלחתי להושיט את ידי לעבר שקית סוכר ובנס ניצלתי משבירת היד. “לא אסכן את עצמי, אם הגעתי עד הנה אחזור הביתה בריאה”. זאת היתה סיסמתי. כח הרצון החזק עזר לי להתגבר על הפיתוי של האכילה “לא לזלול” אמרתי לעצמי, בידיעה שזה מסוכן ועלול להזיק לי.

אחרי השתלטות האמריקאים על ההמון המטורף, הביאו אותנו לבנין צבאי, אך בנין זה הפך חיש מהר לבית-חולים, קורבנות הזלילה נפלו כזבובים, ערמות, ערמות, בכל ימי התלאות שעברתי לא ראיתי מתים רבים כל-כך. התנדבתי לעבוד בבית-חולים זה. הדי.די.טי חולל פלאים ושוב אפשר היה להתרחץ, אך למרבה הצער שוב סגרו אותנו במחנה.

שוב החלה חלוקת אוכל במנשקות, שוב לא ניתנה רשות לצאת. באותה תקופה ניזונותי משקית הסוכר שלי, יום יום קצת, אבל גם התרופות עשו את שלהן, הכינים נעלמו ואיתן לאט לאם גם הפצעים למיניהם. המזון עדיין לא הספיק והיו התגנבויות לכפרים וגניבת תפוחי-אדמה מן השדות. רבים פרצו לדירות של כפריים ושדדו כל מה שבא ליד. המורל היה נמוך ביותר. החילותי לתכנן את שיבתי הביתה. לא רציתי לגנוב יותר, לכן חשבתי על בריחה לגבול.

ממצעים משובצים תפרתי לעצמי שמלה והבחורים התקינו לי סנדלים מרצועות. בהיותי בחוץ פגשתי חיילים אמריקאים וביניהם דוברי אידיש. ”לכי לארץ-ישראל” אמרו לי, אך אני רציתי לשוב הביתה לפני כל תכנית אחרת. רציתי לראות מי ממשפחתי נותר בחיים. אזורי הכיבוש היו מחולקים בין האמריקאים לרוסים. יום אחד לקחו אותי הרוסים למקום ריכוז וערכו רשימות. אחרי שבוע ימים הושיבו אח כולנו ברכבת לכיוון בודפשט. פחדתי שלא אמצא את ביתנו עומד על תילו, אך הוא עמד ואני צעדתי עם שקית הסוכר שלי לתוכו.

בבית מצאתי את אמי עם הנכד, אח האחות הגדולה ושתי גיסות. למזלה של משפחתי גם האחים חזרו, מאוחר יותר, כל אחד ותלאותיו, כל אחד וסיפורו.

ואני סיפרתי את סיפורי.