נסעתי לאז׳ן (עיר בדרום צרפת) היינו זמן מה בעיר וממנה נישלחנו לעבוד בטירה ישנה. עבדנו מעט (התעסוקה היתה מצומצמת), אך שם נודע לי שבקרבת מקום ישנה חווה של ״אורט״, מעין מקום להכשרה חקלאית. כתבתי אליהם והם היו מוכנים לקבלני. קיבלתי אישור מן הפלוגה אליה הייתי מצורף והחילותי עובד בחקלאות. למדתי לחלוב והמזון השתפר מאד. נשארתי שם עד אוגוסט 1942 (זו היתה התקופה השלווה ביותר שידעתי במשך שנות המלחמה).

בעיר הסמוכה וילנב חיו יהודים צרפתים, הם היו חופשיים עדיין, באחד הימים הגיע אלינו שליח משלהם וזה דברו: “הג׳נדרמים הצרפתים הכפופים לשלטון הצרפתי של וישי אוספים (על פי פקודת הנאצים) את כל היהודים הזרים כדי לשולחם לגרמניה”. הוא גם הציע שלא נישן בחווה במשך הלילות הקרובים. (באותו פרק זמן היה חלקה הצפוני של צרפת תחת עול הכיבוש הנאצי ואילו דרום צרפת נישלט בידי ממשלת וישי, שהיתה גרורה של הנאצים. בתחילה לא רצתה למסור את יהודי צרפת לידי הנאצים אך מסרה את הפליטים שהגיעו לצרפת מן הארצות הכבושות בידי הנאצים).

זה היה עדיין בקיץ, עלינו ליער שהשתרע מעל לחווה וישנו בו, עם בוקר ראינו שהכל תקין וירדנו לחווה לעבוד, כך עברו 3 ימים. בלילות ישנו ביער ואילו בימים נהלנו אורח חיים רגיל. בבוקרו של היום הרביעי לפני שירדנו מן היער ראינו שהג׳נדרמים מגיעים עם מכוניות לאסוף אותנו, לכן לא חזרנו לחווה. אלו שניתפסו בה נישלחו כולם לאושוויץ. הסתובבתי עם עוד שני חברה מברלין ביער, כשלפתע ראינו ג׳נדרום צרפתי, אף הוא ראה אותנו, אך מהר להסתלק והעמיד פנים כאילו לא ראה איש.

אז נימסר לנו שרוצים לשלוח את הגרדמוביל לחפש אותנו (שוטרים חמושים) ביער, שני חברי ניבהלו והלכו להסגיר עצמם. אני סרבתי לעשות כן, נשארתי כשבועיים ביער והתפרנסתי מאכילת גרגרים ותותי־־בר. לאחר כשבועיים, כשהמעצרים פסקו, חזרתי לחווה והג׳נדרום המקומי שהיה פוגשני שם העלים עין ממני. כשבאו לשאול “האם משהו מן הנמלטים חזר״? אמר: ״לא״!.

היהודים הצרפתים הוסיפו עדיין להיות חופשיים, אך לי היה ברור שזה רק ענין של זמן עד שגם הם ישלחו. הבנתי שעלי לברוח. ניגשתי לעיר ויהודים שבה עזרו לי, הם זייפו עבורי תעודות עם חותמת של המשטרה המקומית. נתתי את תמונתי האמיתית. בתעודה צויין שמקום הולדתי באזור אלזס לורן (מה שנתן כיסוי לחוסר שליטתי בשפה הצרפתית והסביר מדוע אני שולט בשפה הגרמנית. שמי החדש היה פרדריק בוקל וכמובן שלא הוזכר שאני יהודי.

התעודה עלתה בממון רב אך עדיין ניתן לזייף תעודה מעין זו ללא קושי רב, כי עדיין לא היתה פעילות של הגאסטפו במשטרות בדרום צרפת. היהודים אספו ביניהם סכום כסף עבורי וכך יכולתי לנסוע עד אויניון בה היו לי חברים.

בהגיעי לאויניון הוברר לי שגם בה נעצרו כל הפליטים היהודים ונישלחו למחנות ריכוז, בכל זאת נישארתי בעיר זמן מה. חי בה מהנדס מ.ע.צ. והתידדתי עמו. תפקידו של אדם זה היה מהנדס ראשי של דרך נהר הרון – (בדרך זו של הנהר היו משייטות אוניות מליון עד מרסיי שלחוף היום התיכון.

כדי לווסת את מי נהר הרון הגואים מדי שנה בעונת האביב, בנו הצרפתים סכרים גדולים שימנעו את הצפת שדותיהם). אחד מסכרי הרון ניפרץ והיה צורך לתקנו, לשם כך הזמין המהנדס, קבלן, שיפקח על פעולות תיקון הסכר.

המהנדס הבין שאני מסתכן בעצם שהותי בעיר ולכן הכניסני לעבודת אדמיניסטראציה למשרדו ונתן לי תעודות שאני מומחה לאדמיניסטראציה של מ.ע.צ. ושיש לי עבר עשיר בפעולות מסוג זה עוד מאזור אלזס-לורן. קיבלתי משכורת ממשרד התחבורה הצרפתי.

עם תעודות אלו הביאני לקבלן האחראי על תיקון הסכר וניתקבלתי על-ידו כפועל פשוט בתיקון הסכר. גרתי שם אצל איכרים בכפר הסמוך לסכר ובמקום זה למדתי לדבר צרפתית שוטפת, ואפילו טעם של ניב מקומי היה בה, דבר שהקנה אמינות רבה לצרפתית שלי.

כעבור זמן מה הלך עמי המהנדס אל ראש הכפר, לרשום אותי בפנקס רישום התושבים וכך נהייתי כלפי חוץ תושב האזור, הרשום כקתולי מן הסן ג׳וזט דארדש (שם האזור). מכאן ואילך יכולתי לנסוע באופן חופשי מן הכפר לאויניון כגוי לכל דבר ואכן אחת לשבועיים הייתי נוסע עמוס 2 מזוודות ובתוכן מזון לחברי העירונים שהיו במצוקה כלכלית.
מן העיר הבאתי לכפר בתמורה מנעלים ובגדים, לא עשיתי זאת לשם רווח אלא פשוט כדי לסייע לידידי (היה בדבר סיכון לא מועט משום שאילו ניתפסתי בכך על-ידי הג׳נדרמריה הייתי נענש כמבריח. אך האמת היא שלא חשבתי על כך).

כשהייתי באזור כשנה, ב- 1943, כבשו הנאצים גם את דרום צרפת. הייתי באויניון כשהגיע הטור הגרמני הממונע לעיר ובעודני עומד ומביט בכניסתו, עצר לידי הקצין המוביל את הטור ושאל: “היכן בית העיריה”? דווקא אותי שאל, מבין כל הצרפתים שעמדו שם והסתכלו, דווקא לידי עצר ושאל, ואני ששפתי הצרפתית כבר היתה ללא דופי, הסברתי לו היכן. למחרת שבתי לכפרי והמשכתי בשגרה של עבודתי בתיקון הסכר.

בכל האזור החלה מתארגנת פעילות של הרזיסטאנס (מרי) כנגד הכובש הנאצי. אחת הסיבות לכך היתה, שהגרמנים החלו נוטלים צעירים צרפתים רבים ובעל כורחם שולחים אותם לעבודת כפיה. הם היו פושטים על בתי קולנוע ומוציאים מתוכם אנשים, או פשוט עוצרים אותם בחוצות העיר. האוכלוסיה החלה מתקוממת כנגד הכובש.

המרי האזרחי הקיף את תושבי העיר והכפר כאחד. באזור הוכנו באמצעים פרימיטיביים חומרי חבלה. גם ממקום עבודתי נעלם מחומר הנפץ ששמש אותנו לפיצוץ סלעים לשם בניית הסכר.

אחד מחברי לעבודה שאל אותי לדעותי הפוליטיות, האם אני בעד פטן (שעמד בראש ממשלת הוישי) או נגד (הוא לא ידע שאני יהודי), משהבעתי את דעתי שיש להתנגד לגרמנים, הציע לי לבוא בערב לאחד מבתי הכפר, בו גר סרן מן הצבא הצרפתי שהובס. סרן זה היה קצין הקישור המקומי של תנועת המרי, באותו בית סופר שיש בידם תוכניות של תנועת הרכבות הנושאות נשק תחמושת וציוד לצבא הגרמני.
 

מסילת הרכבת מניס לליון עברה לא רחוק מאיתנו, מצד ימין של נהר הרון. הקצין הציע שנתארגן ונחבל בפסי הרכבת וזו תרד מן הפסים והציוד הנחוץ כל כך לצבא הגרמני לא יגיע ליעדו בזמן. כל אחד מאיתנו קיבל את תפקידו ובלילה שנועד לפעולה, עלינו על המסילה וכל אחד תפס את עמדתו.

(באותה תקופה גייסו השלטונות הצרפתיים על פי פקודת הגרמנים אנשי כפר שישמרו על המסילה מפני חבלות, גם אני הייתי חייב לפעמים בתורנות זו) בדיוק כשעלינו על המסילה והקבוצה שצריכה היתה להניח את חומר הנפץ התחילה לעבוד, הופיע אחד השומרים מטעם השלטון. הוא שמע רשרוש ובא לבדוק במה הענין, בידו לא היה כל נשק פרט למקל, ובידי היה אקדח, אמרתי לו שיעצור, את פני לא ראה, אך האקדח שכנעו שלא כדאי להמרות את פי. בינתיים עברה במקום רכבת נוסעים, נתנו לה לעבור ורק אחר-כך הנחנו את חומר הנפץ והדלקנו, אז אמרתי לו שירוץ ויברח.

מפקד הפעולה היה מרוצה מהצלחת המבצע, הרכבת ירדה מן הפסים ומטענה התעכב לזמן ממושך. הוא גם ציין שנוכח לדעת שאני מהימן ומאז החילותי משתתף קבוע במבצעי הקבוצה.

לפעמים היינו מבצעים פעולות חבלה בלילה ולאחר מכן עובדים כרגיל ביום. הגרמנים החלו חשים שישנה קבוצה מאורגנת באזור ו״האדמה החלה בוערת תחת רגלינו”. הסברנו למפקד הקבוצה שעלינו לצאת את המקום וברצוננו להצטרף לפעילי המק״י הנימצאים ביערות ובהרים שבאזור הויורס.

הוא שלח אותנו עם סיסמה, היינו בין הראשונים שהגיעו לאזור. לפנינו היו שם רק 5 פעילים. זה היה בסוף 1943, בשטח פעלו שני אירגונים.

וכשנתברר לנו שבלילה פסויים יוצנח עבורם נשק הודענו להם שהגרמנים באים. הם ברחו ואנחנו הדלקנו אח האות המוסכם עם הבריטים וכך זכינו בנשק. הם לא עשו מאומה בנשק שהיו מקבלים ואילו אנו היינו זקוקים לו כדי לבצע את פעולותינו.

עיקר פעולותינו התרכזו סביב מסילת הרכבת בקטע ניס-ליון. השיטות היו רבות. יש והיינו מחבלים במסילה על-ידי פירוק קטע ממנה ויש שהיינו עוצרים את נהג הקטר על-ידי כך שהיינו מאותתתים לו מרחוק. הוא חשב שזה סימן שיש חבלה במסילה או אז קפצנו לתוך הקטר עם נשק, ציוינו עליו לנתק את עצמו מן הקרונות ולנסוע מעט קדימה, ואז להסיק את הקטר בפחם בעוצמה גדולה, לנסוע לאחור (רוורס) ולקפוץ מן הקטר, הנהג היה קופץ והקטר היה ניכנס במהירות גדולה בקרונות ומעוצמת ההתנגשות היו הקרונות והמסילה ניזוקים.