רותי נולדה כבת בכורה להוריה, חנה ואהרון
בן יוסף בעפולה.
ב 1946 אביה אהרון עזב את הארץ וחזר
לפולין לחפש את משפחתו, ומאז, נעלם.
רותי גדלה ללא אבא אלא רק עם אמה חנה ואחיה גידי.
לגבעת חיים הגיעה בגיל 12 למשפחת דודה שמעון יוגב ששימשה לה בית הורים נאמן. נקלטה בחברת
הילדים והיתה כאחת מהם. התחנכה בגבעת חיים עד לבגרותה.
בעת שרותה הצבאי נישאה לבנימין, השתחררה מהצבא וילדה את ילדיה- אייל ומיכל.
שנות האושר של המשפחה נקטעו על ידי המחלה האכזרית. בימי מחלתה השתדלה בכל כוחותיה לשמור
על צלילות דעתה, וליוותה בערנות את חיי המשפחה ואת כל הנעשה בסביבתה, בעבודה ובחברה . נשאה
באומץ את כאביה ואת חוסר יכולתה להיות שותפה מקרוב לחוויותיהם של ילדיה ועל כך שאינה יכולה לקחת
חלק פעיל בגידולם. גם בימיה האחרונים שמרה על סדר יום קפדני ותיכננה לאן לצעוד מחר, מחרתיים ואולי
בשבוע הבא….
אך עיניה נעצמו והיא באמצע הצעד.
הניחה אחריה את בעלה, חברנו בנימין, ואת ילדיהם אייל ומיכל וכן אם בקיבוץ ואח בארץ.
שנים לאחר מותם של רותי, אמה חנה ואביה אהרון, התגלה הסוד על אהרון אביה.
מדברי חברים:
קשה לבטא את הכאב ואת אזלת היד כאשר מלווים אשה צעירה, אם ורעיה בדרך הייסורים, החרדה והכאב,
כאשר הכל זועק: מדוע?
הרי הכל בשיא הפריחה, יש עוד תכניות למכביר, יש עוד המון אהבה, להרגיש, לבטא!
רותי,
ילדה מקורזלת שיער, בעלת עיניים ירוקות, תמירה, עדינת גוף ושברירית, ואצילות יופיה כחצב.
אהבתה לילדים קטנים שופעת רגש. מגיל צעיר הכריזה: "אני אטפל בילדים", ־ ואמנם כך היה.
והפרק האחרון שסתם את הגולל על חיים כה צעירים וקטע באכזריות תכניות של אם צעירה שלא הגיעה
אף למחצית חייה.
קינאתי בכושר הביטוי של רותי, בפשטות, בדייקנות, בשקט שבו ידעה לנסח את שרצתה להביע.
ועד הימים האחרונים צלולה היתה בדעתה.
בדמי ימיה…..