בן פיגה ויוסף, עלה ארצה ב-1949 מפולין. נולד בנוביקורצ״ין
במחוז קיעלץ בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר. אחיו הגדולים
היגרו מעבר לים, ואברהם הצעיר מכולם מפרנס את אמו מעבודתו
כשוליה של חיט.
אברהם נמנה עם פעילי הסניף של פועלי ציון שמאל בעיירתו,
בלהט נעוריו מקדיש הוא את כוחו ומרצו למאבק למען האידיאלים
הסוציאליים והלאומיים של המוני העם היהודי. יושרו, פשטותו
ובדיחות דעתו חיבבו אותו על חבריו ומכריו.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה הגיע כפליט, מאימת הנאצים,
לעיר לבוב, המשוחררת על ידי הצבא האדום. הוא אירגן מיד
קבוצת חייטים פליטים שהתחילו לעבוד לקיומם.
נעצר על ידי נ.ק.ו.ד. כמו מאות אלפים פליטים יהודיים אחרים, "אלמנט מסוכן לחברה", טולטל כאסיר
מחנות עבודה "לתיקון המידות" לעבודת כפיה מפרכת ביערות, הקור והרעב התישו את כוחותיו עד שלא
היה מסוגל למלא את ״הנורמה״. לא התחשבו במצב בריאותו, והדביקו לו את התואר "סרבן עבודה" וכעונש
שללו ממנו את מנת הלחם הקצובה לעובדים.
הודות לחנינה שקיבלו אזרחי פולין, שוחרר, הסתדר והצטיין בעבודה בקולחוז. הנהלת הקולחוז השתדלה
שיתמיד כאן אבל ללא הצלחה, והוא גוייס למחנה עבודה.
התנאים שם היו ללא נשוא, הוא בורח ומקבל עבודה במתפרה ממשלתית עד סוף המלחמה. בשנת 1946
חזר עם הרפטריאציה לפולין. עיירתו, כמו יתר הישובים היהודיים היו "יודנריין", אמו האהובה נספתה, הרעל
האנטישמי לא הפסיק לפעפע. הגיע לשצ׳צין, מארגן קיבוצים מבין החוזרים מרוסיה על מנת להבריחם אל
מעבר לגבול, כצעד ראשון לעליה. המפלגה מחליטה לארגן מקומות עבודה בשביל אלו שנשארו תקועים
בפולין. אברהם נרתם לכל עבודה הדרושה בקואופרטיב של חייטים "נפשוד" )קדימה(. מכשיר בית הרוס,
והופכו לבית מלאכה למשרות לעשרות פועלים והוא בראשם כבעל מקצוע.

לפני עלייתו מבקר הוא את דודו בלונדון, הלה מבקש שיישאר ויעבוד במקצועו בבית מלאכתו המסודר
והמבוסס, הוא סירב. בפריז מחכה הוא לעליה, בינתיים הוא פעיל שם בסניף המפלגה. בשנת 1949 הגיע
ארצה, עובד בפרדסים. בחיפוש אחרי חברים הגיע לתל-אביב והתחיל לעבוד בקואופרטיב של חייטים.
בשנת 1950 הצטרף לקיבוצנו וכאן הגיע הקץ לנדודיו. הוא נקלט במשק ובחברה, בלי חבלי הסתגלות, עבד
ברפת במסירות ובכישרון, מיום בואו עד סוף ימיו. גלמוד וערירי היה, החיים של ייסורים ותלאות לא שברו
את רוחו, שופע חיים, אוהב חברה, ודעתו בדוחה, ער לכל המתרחש במשק בארץ ובעולם.
תקופה ארוכה נאבק עם מחלתו הקטלנית עד שהוכרע ונעקר מתוכנו. איש עבודה, חבר מסור, ידיד נאמן.
השאיר בן אח בארץ ואחים בארגנטינה.
מדברי חברים
אברהם היה בן למשפחת עמלים, עבד כל ימיו. התאקלם בחברתנו, עשה את מלאכתו במסירות ובנאמנות.
הוא רואה ומעלה על נס את החיובי בקבוץ, אבל לא נעלמו מעיניו גם תופעות שליליות מחיינו ונגדן הוא
התריס לא פעם, אבל אוי לאיש זר שיעז להעלות דברי ביקורת כלפי הקיבוץ, ממנו שלל את הזכות לבוא
בטענות. "לי מותר כי אני פה", היה אומר. חברים מבוגרים וגם צעירים נהנו להקשיב לסיפוריו הציוריים
והמבדחים שבהם העלה טיפוסים ואירועים מחיי היהודים בעיירתו, מעברו דלה והחיה הווי חיים תוססים
שנכרתו באכזריות. גלמוד וערירי, ללא קרובי משפחה, עבר דרך של ייסורים ותלאות ובכל זאת אוהב חיים,
אוהב אנשים, ער לכל המתרחש בקיבוץ, בארץ ובעולם. כשאובחנה מחלתו הקטלנית, אברהם לא נכנע ולכן
לא רצה לדעת עד כמה מצבו רציני. תאב חיים נאחז בציפורנים באשליה וכשזכה להפוגה וחזר לעבודתו,
לא היה גבול לאושרו. לפעמים גם אנחנו נדבקנו באופטימיותו. לדאבון לבנו הארכה היתה קצרה והארוכה
לא עלתה לו. נפל שנית למשכב, צר היה לראותו מתפתל מכאבים והוא בהכרה מלאה, והפעם כנראה
מודע למצבו ונאבק על חייו. אברהם! כבר לא נראה אותך יוצא עם שחר לעבודה, ובזמן ארוחת הערב בחדר
האוכל לא נשמע אותן מתרעם באוזני חבריך לעבודה על איזו הזנחה שנעשתה לדעתך ברפת. שוב לא
תטפל בשקידה, במומחיות ובאהבה בגינתך המטופחת. התרוקן חדרך הרווקי, המסודר והמצוחצח. אברהם!
נעקרת מתוך נופו האנושי של משקנו. בליבם של קרוביך וחבריך הרבים בקיבוץ, בארץ ובחוץ לארץ, יישאר
זכרך הברוך