אהרון זמיר (הנדורקר) נולד בקבוץ גבעת-חיים מאוחד, ב 13-
באוקטובר 1946 , כבן הצעיר מבין שלושת הילדים, לפועה ופישל
ז״ל. הוא התייתם מאביו בגיל 7. היה ילד נאה, חזק ושתלטן ובעל
יוזמה. על דעתו עמד מן היום הראשון דרך כל שנות בגרותו. לא
תמיד הקל עליו אופיו המרדני, שאפתני, וככל שבגר ונתקל יותר
בתופעות החיים, ובמיוחד לאחר מות אביו – הלך ונעשה יותר
מופנם ויותר מתלבט.
היו בו חום וצורך ברוך – לעומת הופעה מרדנית בלתי מתפשרת.
רצון עז לעשות ולפעול מיד – מול חיפוש מתמיד ומתמשך אחר דרך פעולה ואחר שלמות בהשגה וביצוע.
בקורת תמידית במטרה לשנות – מול התלבטות מתמדת ובדיקת עצמו וערכיו כל פעם מחדש, בבחינת –
מה אני יכול לעשות?
אמא מספרת: ב 1965- התגייס לצה״ל לשריון, ושירת בשנים 1965 – 1968 . בהיותו רק כחודש ימים בקורס
קצינים – פרצה מלחמת ששת הימים. עם השכלה של חודש – חזר לא כנהג טנק אלא במפקדו. לקח חלק
פעיל בקרבות ומהם חזר שונה, רציני ובוגר יותר. עם גמר המלחמה חזר וגמר קורס קצינים. אני זוכרת
שסיפר לי כיצד לאחר שנותח בברכו, רצה הרופא להוריד את כושרו. אהרון שכנעו בכמה מילים, אתה הרי
רופא צבאי, אתה בוודאי יכול להבין אותי. והרופא הבין. לאחר גמר השרות חזר למשק. מלא את מכסת
שרותיו ככל בן שחזר אז מהצבא. החיים נראו לו שלווים מדי. היה חסר מנוחה. לא מצא את עצמו. "אחרי
כל מה שעבר עלי, אחרי כל מה שעשיתי במלחמה, הישיבה במעוזים, ההתנסות החדשה להיות אחראי על
אנשים פשוט, אני לא יכול לשבת במשק גדול, בבית הנותן הכל ודואג לכל. אני מוכרח לעשות משהו״! וכך,
נענה לתביעת הקבוץ המאוחד ללכת ולהתגייס לשנת שרות שלישית בקבוץ חדש ברמת הגולן – קבוץ עין
זיון.
היה זה צעד אופייני לאהרון – הרצון לצאת מהמסגרת הרגילה ולנסות עצמו במצבים חדשים ושונים. הוא
התקשר למקום והקדיש הרבה מחשבה ומרץ. כשנגמרה שנת השרות, התלבט שוב, לחזור הביתה או לבנות
בעין זיון את ביתו. החליט להתקבל לחברות במשק הצעיר.
בעין-זיון עבד בגן הירק וכשבא לביקור אצלנו, התעניין ביבולים ובשיטות העבודה במטרה' לשפר ולייעל
במשקו הצעיר. נבחר כמקשר הגרעין והירבה בנסיעות לביקורי הגרעין וכל הקשור בשמירת הקשר והדאגה
להם. דאג למתנדבים הבאים למשק לעזרה ועזר להם להיקלט ולהרגיש הרגשת בית. הביא משפחות
ממשקים ותיקים וטיפל גם בהם. תקופה מסויימת היה מא״ז של הקבוץ ומלא זאת ברצינות ואחריות.
עבודתו האחרונה היתה כרכז הבניין, שוב ענף חדש לגמרי שדרש סוג אחר של מאמץ וקשרים, מחשבה
ותיכנון. היה מרוצה מעבודתו החדשה וחשב אף להשתלם בה. היצירה והבניה התאימו לו. תמיד חלם על
טיול לחו״ל, לראות וללמוד ודיבר על כך הרבה. לקח חופשה מהמשק ועבד כאיש בטחון זמן מה, אך חזר
כשהמשק דרש ממנו לדחות את טיולו לחו״ל, ולקבל על עצמו תפקידים חדשים. הביתה היה קופץ מדי
פעם, אם למאורעות משפחתיים או לביקור חטוף , בדרך מעבודתו או לפני מילואים. היה קשור לבני אחיו
הקטנים ובתרועות ושאגות היה מניפם גבוה גבוה. באותו יום שבת, 6.10.1973 ב 01:00- בלילה דפק אהרון
על דלתי. אצלי היה שמור כל ציוד המילואים שלו. במילים מעטות הסביר לי שמקומו ביחידת הדרום, למרות
שקיבוצו הוא בספר ולמרות שחש ממש את תחילת המלחמה עוד באותו יום בצהרים. ארזנו הכל. את הקפה
הגשתי לו בחרדת לב, לא גמר. מיהר. נפרד מהמשפחה והוסע לבית – ליד. ילדי אהרון הרכין את ראשו כדי
שאוכל להגיע ולנשקו – כך תמיד היה נפרד ממני ומחייך את חיוכו הטוב המרחף לנגד עיני.
בני הצעיר, החזק, היפה והמסור יצא אל צינת הלילה…