אבא נולד בפולין – בעיירה ליזנסק. בגיל צעיר עברה המשפחה לוינה, בה עשה אבא את כל שנות ילדותו
ונעוריו. בגיל הנעורים הצטרף לתנועת בלאו -וויס. היה ספורטאי ושיחק כדורגל ב״כוח וינה". בקיבוץ שיחק
כדורגל וכדורעף והשתייך למבוגרים ששיחקו טניס. אבא עלה ארצה בשנת 1934 והגיע לגבעת חיים. בקיבוץ
הכיר את אמא. הם הקימו משפחה ונולדו צבי ונחום.
אבא עבד בקבוצת הבנייה של הקיבוץ והשתתף בהקמת מגדל המים העומד עד היום. עם הקמת בית
החרושת לחביות עץ, הצטרף אבא לצוות ויחד עם חברו ליובה ניהלו את החבתנייה, שהיה מפעל ייחודי
בארץ. העבודה בחבתנייה היתה קשה. לימים, נסגר המפעל ואבא חיפש את דרכו, והגיע לעבודה בכל־בו
הקיבוצי. עם השנים התחלפו שותפיו לעבודה, אך אבא התמיד בעבודתו עד גיל תשעים ושלוש וחצי, כולל
עבודה במרכול של היום. עבודתו התאפיינה ביחס אנושי ועזרה לכל חבר וחברה. לפני שנתיים עבר לבית
הסיעוד. עד אז היה אבא בריא ועצמאי לכל דבר. בבית הסיעוד הרגיש טוב ונראה מרוצה. עם הזמן נפגע
הזיכרון אך הוא המשיך להיות עצמאי. בחודשיים האחרונים היתה ירידה בתפקודו והוא הרגיש חולשה
רבה. אבא נפטר ב־19 ביוני 2008 ,בשעות אחר הצהריים במיטתו בלא שסבל מכאבים. מנעוריי אני זוכר את
בית ההורים כבית קיבוצי. ספגתי שם את האמונה בדרך בה בחרו הוריי לחיות. אבא ואמא היו עבורי דוגמא
אישית בחייהם. אבא ראה בהגשמה האישית ערך חשוב. הרגשתי שיש לו סיפוק רב בחיי היום יום. אבא
היה בעל מסור לאמא, שותף מלא בעבודות הבית ובדאגה לילדים. זכורה לי תקופת הפילוג בקיבוץ. אבא היה
איש מפא״י ואני הייתי בטוח שאני עובר לאיחוד, אך הוא כדרכו ויתר לאמא, וכך נשארתי במאוחד. חמש-
עשרה שנים אבא חי לאחר מותה של אמא. הוא המשיך לתפקד כאילו אמא איתו. הוא שמח מאוד שהנכדים
וילדיהם הגיעו לביקור.
אבא, הלכת לעולמך שבע ימים. נוח על משכבך בשלום.
מבנך צבי

סבא שלי
יושבת וחושבת מה אפשר לספר על סבא שלי, והמילים בקושי יוצאות. הלב לא רוצה להאמין שאתה כבר
לא איתנו. זיכרונות רבים מילדותי קשורים בך ובסבתא חנה ז״ל. לכם היה חלק גדול בגידולנו-אנו הנכדים.
זכורות לי פעמים רבות שהייתי באה לבקרך במקום עבודתך בכל-בו. תמיד זכיתי לאיזה ממתק מיוחד ממך.
זיכרון נוסף הוא בקיץ אחד, ואני בת 5 או 6 צועדת אתך לבריכה בקיבוץ, יחפה. המדרכה חמה מאוד ואני
מדלגת לי מצל לצל, ואנו צוחקים יחד ואומרים שהצעדים שלך כל-כך גדולים – כל צעד שלך הוא שניים
שלושה צעדים שלי.. ועוד זיכרון, ימי שישי אחר הצהריים, כאשר היינו מתכנסים כל המשפחה בבית שלך
95 ושל סבתא ואתם הייתם מכינים "ארוחת ארבע" לכולנו, בניצוחה של סבתא. אתה עשית כל מה שהיא
ביקשה – היית כנוע וצנוע, סבא שלי, לא חושב על עצמו, רק על האחרים. הפעם הראשונה שטסתי לחו״ל
היתה אתכם, עם סבא וסבתא, אני בת שבע־ עשרה וחצי, אחרי סיום בית הספר ולפני הצבא, נוסעת אתכם
לאנגליה לבקר את דוד נחום. ועוד רבים הם זיכרונות ילדותי אתכם. סבא, למרות גילך המתקדם חששתי
ופחדתי ממותך. בתקופה האחרונה הייתי אומרת להורים: "רק שסבא לא ימות". הכי רציתי שתזכה לראות
את נחום חופשי… רציתי לראותך מאושר ושמח, אבל לא… כל שבת כשהייתי באה לקיבוץ היינו אני וילדיי
באים לבקרך. בשבת לפני שבועיים ישבנו אתך, ואני אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך ורוצה שתרגיש יותר
טוב )אולי לא אמרתי מספיק(. כשנפרדנו, אמרתי לנועה ויונתן שייתנו חיבוק ונשיקה לסבא, ואחר־כך גם אני
עשיתי כך, והלכנו. לא האמנתי שזו תהיה פגישתנו האחרונה – הרי כל-כך רציתי אותך, לעוד הרבה שנים
– מין מחשבה לא מציאותית כזו, אפילו ילדותית, כי הרי איתך הרגשתי תמיד כמו הנכדה הקטנה של סבא.
סבא, סבא שלי.
נוח על משכבך בשלום.
אוהבת – אילה