אמא נולדה ב-24.12.24 בוילנה שבפולין.
בהיותה כבת שלוש עברה לצ'ילה עם אמה, בעקבות האב שנסע כמה זמן קודם לכן.
היא הבכורה מבין ארבעה – אח ושלוש אחיות.
כשהחלה ללמוד באוניברסיטה לימודי משפטים, אליהם נמשכה כל-כך, הייתה נערה בת 16 בלבד שאך
סיימה תיכון.
אלא שלאחר שנה בלבד, יצא בצ'ילה חוק האוסר על כניסה לאוניברסיטאות לפני גיל 18 והיא נאלצה לעזוב
את הלימודים והחלה לעבוד בחברת הטלפונים הלאומית.
היא התקדמה לתפקיד בכיר ונשארה לעבוד שם עוד שנים כשהיא מוותרת על חלומה להיות עורכת דין.
במהלך שנות רווקותה היתה שחקנית כדורסל מצטיינת בקבוצה ידועה בסנטיאגו, וכמו שהייתה נזכרת
לפעמים – "הבנות של קבוצות יריבות היו צועקות זו לזו לתקוף את הבלונדינית".
"הבלונדינית" עם העיניים הכחולות נחשבה ליפהפייה אמיתית, שמתלבשת באלגנטיות, ושברה ליבם של
לא מעט מחזרים, עד שבגיל 25 פגשה את אבא – אוסקר זילברשטיין, אותו הכיר לה בנשף של הקהילה
היהודית יצחק ינוביץ, מי שלימים )ב-1973 )נהייה בעלה השני.
מירי נולדה ב-1955 ונלי חמש וחצי שנים אחר-כך, ב-1960.
במהלך אותן שנים אבא ניהל בית מלאכה לרהיטים מיוחדים שהיו נמכרים למעמד הגבוה בסנטיאגו ואמא
הייתה עוזרת לו, אך שהתה בעיקר בבית.
שניהם היו שחקנים בתיאטרון האידי שהיווה מרכז תרבותי מוכר ואהוב על אנשי הקהילה היהודית בעיר.
בשנת 1961 ,התרחש אירוע טראומתי עבור כולנו, אירוע שהשפיע על כל מהלך חיינו: אבא נרצח בבית
המלאכה, בהיותו בן 48 בלבד, משאיר את אמא אלמנה צעירה בת 36 ואותנו ילדות קטנות: מירי כמעט בת
שש וחצי ונלי בת שנה.
שני הרוצחים נתפסו, והושמו בכלא, אך גזר הדין המגוחך שניתן להם הניע את אמא להילחם להארכת מא־
סרם, והיא אמנם הצליחה בכך ותקופת ריצוי העונש הוארכה בשנתיים נוספות.
אירוע נוסף שהתרחש באותה תקופה, בו נחטפה ילדה יהודיה מפתח ביה"ס בו למדה מירי, הביא את אמא
להחלטה מהירה וגורלית בחיינו – לעלות לארץ ישראל.
ב-1966 ,בתום מסע של חודש וחצי באנייה הגענו לקיבוץ בו אנו חיות עד היום.
אמא נאלצה להיפרד מנעלי העקב הגבוהות והשמלות האפנתיות ועברה לנעלי עבודה שטוחות וסינר מטבח.
שש שנים עבדה במטבח, כשבצוות הקולט שלה היו שושנה סבאג, ציפורה מזרוביץ, חנה זלוצקי, שרה
מנדל, עופרה קוגלר, שושנה זגר, רחל שולר, חנהל'ה ומזליקו )(סליחה אם שכחנו מישהי). חלק מהשנים, לאחר שסיימה קורס טבחים במדרשת רופין, אף שימשה כטבחית ראשית והיה לה סיפוק רב,
מאחר וחברי הקיבוץ פרגנו לה מאד על האוכל הטעים שהכינה.
19
היא התגאתה במיוחד בקציצות שכל כך אהבו ובאורז שאותו אפשר היה כדבריה "לספור אחד אחד".
בהמשך חייה עבדה בבוטניה בגת – עד ההפרטה.
באותה עת שהתה בביקור אצל משפחתה בצ'ילה וכשחזרה, הופתעה לגלות שהיא וכל חברי הקיבוץ הפנ־
סיונרים סיימו את עבודתם בגת…
היא קיבלה את הידיעה בצורה קשה אך לבסוף התגברה והחלה לעבוד בחדר התגמיר, עד שגם שם הופסקה
עבודתה.
מספר שנים אחר-כך החלה הידרדרות בבריאותה, עד שב-2006 קיבלה אירוע מוחי ראשון שאילץ אותה
לעבור לבית שקמה.
ביום ראשו ן 11.10.30 אמא נפטרה לאחר אירוע מוחי קשה נוסף שקיבלה ושממנו כבר לא הצליחה לה
תאושש.
נזכור את אמא כאישה יפה ומטופחת, בעלת מגוון רחב מאד של תחומי עניין, כזו שלצד אהבתה הרבה
למוסיקה )בעיקר יצירות אופרה(, ריקודים וקולנוע הייתה בקיאה והתעניינה בלהט בכל אירוע אקטואלי/
פוליטי שהתרחש.
אך בעיקר נזכור את אמא כאישה עדינה, חייכנית, חמה ונעימה, שבראש דאגתה היתה קודם כל משפחתה,
והיא דאגה וטיפחה את כולנו – בנותיה, חתניה, 6 נכדיה ו-4 ניניה.
בנותיה – מירי ונלי.