סבתא גבריאלי נולדה בשנת 1894 בווינה, למשפחה מתבוללת. הוריה חיו בקרב לא יהודים. אחרי מלחמת העולם הראשונה נישאה. בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים הוחמר מצבם והם חיו בצמצום רב. עם עליית הנאצים לשלטון ולאחר מכן כניסתם לאוסטריה, חל מפנה ביחס ליהודים. בעלה נאסר ונשלח למחנה הריכוז דאכאו. כעבור מספר חודשים שוחרר והוכרח לעזוב מייד את אוסטריה. הוא עלה ארצה וכעבור זמן קצר חלה ונפטר. מאיר, בנם היחיד, כבר היה בארץ. סבתא כס נשארה לבדה בווינה עד סוף 1939 מפאת חוסר אפשרות להשיג "סרטיפיקט", הוא רישיון עלייה. אז החלה במסע ארוך ורב טלטולים לארץ, במסגרת העלייה הבלתי לגלית. את אונייתה תפסו האנגלים, והעולים נאסרו במחנה המעצר בעתלית. לאחר פרשת האונייה "פטרייה" העלו האנגלים את כל העולים האסורים על האונייה "אטלנטיק" ושלחו אותם לאי מאוריציוס. תנאי המאסר היו קשים מאוד ועד מהרה פרצה מגפת טיפוס, היא חלתה במחלה הקשה והחלימה בקושי רב. לאחר החלמתה שופרו תנאי המאסר והיא הפכה להיות פעילה בקרב אגף הנשים ונהייתה נציגתן בפני שלטונות המחנה. בשנת 1946 ,לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, שוחררו העולים והעלו חזרה ארצה. לאחר הגיעה לארץ קיבלה דירת עולים צנועה בפתח־ תקווה והתפרנסה מטיפול בילדים עד ליציאתה לגמלאות. בשנת 1956 עברה לגבעת־ חיים ומייד השתלבה בחיי הקיבוץ. היא קיבלה על עצמה את הכנת האוכל הדיאטטי המיוחד עבור חולי סכרת והתמידה בעבודתה. לאחר מכן עבדה במחסן ילדים; כמו־ כן נתנה שיעורי עזר באנגלית. במשך כל עת שהותה בקיבוץ לא פסקה להתעניין במתרחש בארץ ובעולם. היתה מעורה בחיי הקיבוץ ופעילה בקרב חבורת ההורים. היא הרבתה לקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה. ביתה היה צנוע מאוד ודרישותיה החומריות מעטות. חברים רבים היו מיודדים עימה, וביקרוה לעיתים מזומנות עד לימיה האחרונים.