אניה נולדה באודיסה ,דרום רוסיה, עברה עם הוריה לקישינוב.
חניכת "השומר הצעיר" סיימה את הגימנסיה, יצאה להכשרה,
לשם כך הפסיקה את לימודיה בבית ספר למוזיקה, בו למדה כמה שנים. בארץ עבדה בעבודות שונות.
ב – 1931 נשלחה לתל-יוסף להכשרה ברפת, שם התקשרה עם בחיר לבה, יהודה. זמן מה חייתה בחיפה
עם הוריה, שעלו לארץ, ולאחר שהסתדרו חזרה לקבוץ. ב-1933 היתה בשליחות בצ׳כוסלובקיה. ב – 1936
חלתה זמן מה, נאלצה לוותר על עבודות שלהן הכשירה את עצמה (רפת, בית ילדים). ב- 1937 יצאה שוב עם
משפחתה לצ׳כוסלובקיה לשם ריפוי. כשחזרה לארץ היתה זמן מה בתל – יוסף ומשם עברה שוב לגבעת-
חיים. התחילה בעשיית גבינת כבשים, וכעבור זמן יסדה את מפעל הצמר שהרחיבה אותו אחר כך והוסיפה
לו מפעל אריגה שסיפק את צרכי החברה ומוסדות הילדים )וילונות, כריות, מרבדים(. באותו זמן עבדה גם
במכוורת. היתה פעילה גם בחיי החברה ונבחרה לתפקידים שונים. בחדשים האחרונים לחייה עורער מצב
בריאותה, שכבה כמה שבועות בבית חולים, קודם ברעננה ואחר-כך בתל-השומר, שם מתה ביום ששי, כ״
טבת תשי״ב  (18.1.1950). השאירה את בעלה יהודה, בן גדי ובת
רבקה, משפחה בארץ ובגולה. על שמה נקראת הספרייה בגבעת-חיים איחוד.

מדברי חברים
חברה יקרה, אדם נפלא. הרבה אור שפע ממך וחום רב היה בלבך. טוב היה במחיצתך. יופייך ייפה חיינו.
בחייך העשרת אותנו, את משפחתך, את הקבוץ. היתה בך התכונה היקרה לקרב ולאחד חברים, אהבת את
החברים אהבה רבה וכולם השיבו לך אהבה. בעודך ילדה נצמדת לחיי התנועה. סללת דרכך לקבוץ וכאן
השתרשת, גדל והתרחב נופך והנה נגדע העץ. התפעלתי מהמרץ והחיוניות ששפעו ממך, התגבשת כאדם
בעל אופי עצמאי וחזק. ידעת לחיות עם מראה נוף מצודד, התמצאת בציור. ראשונה קבלת על עצמך את
הדאגה לעניני הבריאות של החברים. באופייך המוצק ובעקשנות ידעת לצעוד לקראת קשיים, ללא שקולים
יתרים ומעצורי נפש וע״י כך בצעת דברים אשר היו נראים בעינינו כבלתי אפשריים. נמשכת לחברה בגבעת-
חיים, נסית לבוא לתל-יוסף ולא יכולת. היית מהמתמידות באספות הקבוץ. ידעת להקשיב כשידיך עושות
במלאכת הסריגה. חיית בכל נימי נפשך את כל המתהווה בקבוץ. את החשבת את הפכים הקטנים שביחסים
בין אדם לחברו והם הנותנים את ה״טעם" לחיים המשותפים. הערצת את טבנקין. שיחותיו אתך שמשו לך
חומר למחשבה ולא פחות הערצת. את ברל כצנלסון.
את אסון הפילוג חיית בחריפות יתרה, התקוממת ולבסוף התייאשת מלאחות את הקרעים. חמימות רבה
ומלבבת שררה בבית, בחיי המשפחה שעצבת ויחסך עם הילדים לא הועבו אף בעב קל.

מתוך דבריה באספות שנתיות
"בארגון בעבודה אנו יורדים, הקשיים גדלים והמוסדות אינם משתלטים על הענינים. אם הגענו לכך שאנו
משתמשים בעבודה שכירה גם בשירותים, הרי משהו אינו כשורה ביסודות חיינו. עלינו לשרת את עצמנו,
אחרת אין לנו זכות קיום. מתפקידנו להקל על האם, אנו נותנים לחברה חופש שישה שבועות אחרי הלידה,
לעומת זאת מטילים עליה הליכה של 5 ק״מ ביום להנקות. יש לבנות בתי תינוקות בכל שכונה".