האח יקיר לי אפרים. מותך בא עלינו פתאום. כחטף נחטפת. הטלפון עוד חם על אוזני מאז ששוחחנו בשבוע שעבר. עשית תוכניות לחגוג את יום הולדתך ה-75 ,גיל שנחשב בימינו צעיר. עוד לא היית צריך ללכת, עוד יכולת לחיות, אבל… אפרים היה הילד הרביעי בין עשרת הילדים במשפחתנו. מילדות הוא ניחן בשמחת חיים, אהב לשמח את סביבתו. טוב לבו אפיין אותו. כשהיה נער, נלקח אפרים לעבודת כפייה בזמן השואה, ולא נחסכו ממנו קושי וסבל. בשנת 1947 הוא הגיע לחוף חיפה, שם חיכו לאונייה שלו האנגלים, ולאחר מאבק בעולים המותשים הובילו אותם למחנות המעצר בקפריסין. לבסוף, אפרים הגיע ארצה, לקבוצת כנרת. עד היום הוא הזכיר את שהותו שם כתקופה מאושרת בחייו. שם הוא שמח להיות קרוב לשתי אחיותיו הצעירות. לא אשכח את הריחות הנפלאים שבקעו מהמאפיה של הקיבוץ, שם יצר אפרים לחמים שונים ופיתות מתובלות. לשם היו באים ילדי הקיבוץ ומקבלים ממנו פיתות טריות. לאחר ניסיונות היקלטות במספר קיבוצים, הקים אפרים משפחה עם מזל ז"ל. שרה'לה הבכורה, אחר כך נולדו יענקל'ה ואיילת, משוש חייהם. הוא, יחד עם מזל גידלו את שלושתם באושר ובאהבה רבה. לאפרים היה קול נהדר. הוא אהב מאוד לשיר ולהופיע. בשנים האחרונות הרבה להיזכר בשירים ביידיש וברומנית, עוד מהבית. הוא אהב חזנות וידע להפיק מקולו ממש מזמורי חזנות. בשנים האחרונות אפרים נטה לשמור על המסורת הדתית. הוא ערך קידוש ביום שישי לנכדיו, לבניו ולאורחים מזדמנים. אפרים עבד בגבעת חיים בעבודות שונות, תמיד במסירות ובלי פינוקים. הוא היא גאה על חריצות הכפיים שלו וכיצד הוא מצליח לתקן כל צינור גז וכל אנטנה של טלוויזיה. הוא פשוט אהב לעזור לחברים. מאז שמזל נפטרה, אפרים חש בודד מאד. הוא לא ממש חזר אל עצמו. גם הגיל עשה את שלו, הוא כאב נפשית ופיזית. ובכל זאת, קשה לנו לעכל את העובדה המרה. אפרים, נוח בשלום עמליה, בשם כל אחיותיך ואחיך האוהבים ומשפחותיהם.