אפרים – פרידריך, היה ידוע בכינויו פרד.
הוא נולד ב-28 בנובמבר 1919 בברלין, גרמניה. בנם השני של הוגו ועמליה פרידמן, אח להאנס )חנן( האח
הבכור. אביו נפטר כשהיה בן שמונה וחצי. בשנת 1929 נשלח לבית יתומים יהודי, בו שהה עד גיל 16 .בבית
היתומים הזה קיבל אפרים את החינוך הציוני והיה לו ברור שהוא יעלה לארץ ישראל.
מגיל צעיר החל לנגן במפוחית הפה המפורסמת שלו וגם ניגן בקלרינט. ב-1936 הצטרף אפרים לתנועת
הנוער הציוני והחל לעבוד בסחר בעור בקר. בערבים למד הנהלת חשבונות. לאחר ליל הבדולח, בנובמבר
1938 ,החלו אפרים ואחיו את תקופת הנדודים שלהם ברחבי גרמניה, לכיוון בלגיה. במעברים נאלצו לשחד
את אנשי ה-S.S .כדי שיעלימו עין ויאפשרו להם להמשיך הלאה.
בבלגיה הצטרפו השניים לארגון יהודי, שם קבלו מזון ודמי כיס. כשנכנסו הגרמנים לבלגיה, עברו השניים
לצרפת. ב-1942 אפרים התקבל ללגיון העבודה וכאן נפרדו שני האחים. לימים נודע למשפחה כי האנס
נספה באושוויץ. אפרים עבר לאזור אלזס-לורן בצרפת.
הוא הצליח להתקבל לעבודות שונות בשל מראהו, שלא הסגיר אותו כיהודי ובעזרת תעודות מזויפות. הוא
התגייס לפרטיזנים ונכון היה לכל המשימות השונות שהוטלו עליו. תחום אחריותו היה הנחת מטעני נפץ
במסילות הרכבות. בהמשך הוא הצטרף לצבא הצרפתי ושימש כמתורגמן מגרמנית לצרפתית.
בסוף המלחמה בשנת 1945 ,באביניון שבצרפת, הוא הכיר את הנזי במסיבת חברים.
ב-1946 הם נישאו. אפרים עבד אצל בעל כוורות ואחר-כך בבית חרושת לאופניים ובבית חרושת לעורות.
הנזי עבדה בספריה.
בינואר 1949 עלו השניים ארצה באוניה "נגבה" והגיעו לבית העולים "אגְ רֹובְ ן" בחדרה. הם יצרו קשר עם בני
משפחה בארץ וגם עם מימי שנפר שהיתה קרובת משפחה בקיבוץ מצד הנזי.
במרץ 1949 הם נקלטו בגבעת חיים. אפרים עבד בגת ואחר-כך במכבסה של הקיבוץ.
נולדו שני בנים. אהבתו הגדולה למוסיקה השפיעה על בניו ושניהם נגנו בכלי נשיפה.
גאווה גדולה היתה שהם ניגנו בתזמורות והצליחו.
ספריית התקליטים והדיסקים של אפרים היתה ידועה לכולם. מי שחיפש קטע קלאסי מסוים, ידע שאפשר
למצוא אותו אצל אפרים.
החידון המוזיקלי, תוכנית הרדיו המפורסמת היתה אהבת חייו. הוא האזין לה כל שבוע ואף ידע את כל
הפתרונות. לא היתה מנגינה קלאסית אחת שהשמיעו לו והוא לא זיהה אותה.
אפרים היה "ייקה" של ממש, אדם שמסתפק במועט ומסתדר עם מה שיש לו. הוא מאוד אהב את הבישולים
של חנן, ובכל יום שישי התענג על ארוחת הערב המשפחתית. הוא אהב ושיחק עם הנכדים בדרכו המיוחדת
שלו.

אפרים נודע בחוש ההומור המיוחד לו, בבדיחות הקרש שאפיינו אותו, כמו למשל שאם היה יכול לנסוע
לצרפת ל"גרנד פרי" בקלנוע )הפרארי(, אף אחד לא היה משיג אותו, כי הוא היה מגיע ראשון.
לפני חודש הגיעו אליו מ"יד ושם" לראיון אישי. המפגש שפחדנו שיהיה קשה עבורו ארך כשלוש שעות,
ואפרים סיפר וסיפר ושמח על ההזדמנות שניתנה לו להנציח את עברו. זוהי המזכרת האחרונה שהשאיר
לנו. מאז מותה של הנזי, שנפטרה בדצמבר 1999 ניהל אפרים את חייו לבדו בצורה הטובה ביותר. בחודשיים
האחרונים ראינו שהזקנה משפיעה על תפקודו היומיומי ואתמול נפטר במיטתו בשקט הכל-כך אופייני לו.
אנו נפרדים ממך היום, תחסר לנו מאוד, ואנו כבר מתגעגעים, אך בטוחים שטוב לך עכשיו
כי אתה ליד הנזי. נוח על משכבך בשלום.
המשפחה

סבא שלנו
כשהיינו קטנים הקפצת אותנו על הברכיים עם שיר בגרמנית "הופה הופה רייטה".
תמיד היינו מחכים לסוף השיר בו היית לכאורה מפיל אותנו לרצפה, אך אוחז בידינו
ומרים אותנו חזרה. הפשטות שבהיותך סבא בקיבוץ תמיד השרתה עלינו רוגע ושקט נפשי. אפילו בהיותנו מחוץ לקיבוץ בטיולים והרפתקאות תמיד ידענו שיש סבא בקיבוץ שמחכה.
תמיד עניין אותך איפה נמצא כל נכד.
תמיד נזכור את הצניעות שהיתה לך. מעולם לא ביקשת דבר לעצמך.
הצלחת לשרוד את המלחמה הקשה, שאולי אף פעם לא נדע בדיוק מה עבר עליך שם, ואולי יש פצעים שאף
פעם לא מגלידים…
יחד עם סבתא עליתם לארץ והקמתם משפחה לתפארת, והובלתם חיים פעילים בקיבוץ. תמיד היה לנו כיף
לבוא לביתכם, שם היינו מתקבלים בחום. מוסיקה קלאסית היתה מתנגנת כל הזמן בבית. היינו משחקים
בקלפים וקוראים בספרים תוך כדי אכילת העוגיות המפורסמות של סבתא.
סבא וסבתא השלימו אחד את השני. היה לנו קשה לראות אותך, סבא, בלי סבתא הנזי. אבל תמיד שמרת
על חוש ההומור שלך, אוהב לנסוע על ה"פרארי" שלך.
למרות הפרידה הקשה מסבתא, המשכת בחייך. לפעמים שקוע במחשבות, לפעמים צוחק. אנחנו שמחים
על כל רגע שהיית בחיינו.
סבא, זכית לראות נכדים ונינים, והמשפחה שלך היא ההוכחה שהצלחת בחיים.
תמיד נזכור אותך בלבנו, היה שלום, אב המשפחה.
אוהבים הנכדים אייל, אסף, מתן ועדי.