בנימין נולד בסטיף שבאלג׳יריה כבן רב לאביו שהיה נצר למשפחת רבנים מפורסמת. בערוב ימיהם עלו הוריו ארצה על מנת למות ולהיקבר בהר הזיתים. הקשר הראשון לארץ ישראל נוצר אצל בנימין בבית אביו שדיבר עברית תנכית, וארח בביתו תלמידי "כולל" והיה נלהב גדול של ההתיישבות החדשה בארץ. מאז 1939 ,לאחר פרוץ המלחמה, נופלת צרפת לידיי הגרמנים והדבר מביא מיד לעליית האנטישמיות. באלג׳יריה מסולקים ילדי היהודים וביניהם בנימין, מבית ספרם . בנימין שימש כמתורגמן של הצבא הבריטי והאמריקני והדבר הפך אותו לבריטי מוחלט שגרם לו לדבר וגם ולחלום באנגלית. בגמר שירותו למען הצבא, התחבר בנימין כל כולו לציונות ולתנועת הנוער, ויסד בעיר הולדתו את תנועת "דרור" שהייתה תנועה ציונית חלוצית פעילה וגם מחתרתית. תוך כדי פעילות, החלו חבריו לעלות ארצה, אך בנימין הגיע לפריז, שם פגש את מוניקה. הם נישאו, ובנימין שכנע אותה לעלות ארצה, כיוון שהאובססיה שלו הייתה – שבנו בכורו ייוולד בארץ ישראל. בנימין ומוניקה הגיעו לגבעת חיים עם גרעין מתוך אידיאולוגיה טהורה, ומתוך אמונה שזהו מעשה חלוצי מדרגה ראשונה. למרות שחבריו לגרעין עזבו את גבעת חיים ועברו לקיבוץ רעים, נשארו בנימין ומוניקה כאן כחברים . בנימין עבד בקיבוץ במקומות עבודה שונים, ביניהם בענף הבננות ובנוי, והמשפחה עם הילדים, יגאל ודנית, יצאו פעמיים לשליחות בצרפת מטעם הסוכנות. במשך שנים רבות היה בנימין מורה לאנגלית בביה״ס שלנו וחבר פעיל במערכת החינוך. הוא שהקים וייסד את ה ״חדר האורקולי" אצלנו, שהפך לדוגמא ושם דבר שאליו עלו לרגל מכל הארץ. גם לאחר הניתוחים שעבר, היה חוזר תמיד לעבודתו. מחלתו הקשה אלצה אותו לבסוף לעזוב את עבודתו שאותה פיתח ואהב. בנימין היה איש משפחה נאמן ומסור. איש קיבוץ רחב אופקים ואכפתי, נרתם ותורם גם מבחינה תרבותית וחברתית. בנימין השאיר אחריו את מוניקה אשתו, את ילדיו – יגאל שחי בקיבוץ חוקוק עם משפחתו, ואת דנית ומשפחתה. נכדים ונכדות שהיה להם סב חם ואוהב, והם כולם, תמכו בו ובמוניקה בתקופות קשות במסירות רבה. מותו שם קץ לשבועות האחרונים הקשים, מלאי הסבל והייסורים. ולשנים רבות של חיים עם נתינה, מעורבות ודאגה רבה להמשך קיומו של הבית הזה. יהי זכרו ברוך.