ברוך צדוק נולד בשם גלזנר בילה בהונגריה באיזור חקלאי עשיר, במשפחה אמידה ומתבוללת. המפגש הראשון והיחידי במשך נעוריו היה לו בבית סבו מצד אימו, לשם היו נוסעים בחופשת חג המולד ורואים נרות חנוכה וזוכים להסב לליל הסדר בחופשת הפסחא. ברוך סיים את בית הספר התיכון בשנות התהפוכות שלאחר מלחמת העולם הראשונה והתחיל ללמוד משפטים בהונגריה, קמה אז תנועה חזקה של אנטישמיות והיו פרעות חמורות ביהודים. באוניברסיטאות התארגנו חבורות סטודנטים שביצעו מעשי טרור נגד הסטודנטים היהודיים המעטים. באחת ההתנגשויות עם סטודנטים פורעים, הזמין גלזנר אחד מהם לדו-קרב, גבר עליו ופצעו, עמידתו האמיצה השפיעה על יתר הסטודנטים היהודיים ועוררה אותם להתנגדות ולמאבק בפורעים. דו-קרב זה השפיע על ברוך כפי שמשפט דרייפוס השפיע על הרצל. הוא גילה את הציונות, הצטרף לקבוצה של״החלוץ״ ויצא בשנת 1930 להכשרה חקלאית. בסוף 1931 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ ג׳ בחיפה, שהיה אחר-כך לגבעת חיים. מאז תולדות חייו שזורים בתולדות הקיבוץ והמשק, כשהוא נמצא תמיד במוקדי העשייה. כך עבר מעבודת הבניין למספוא, משם לטיפול בזבל ובטיובו, ואחרי תקופת שירות כסניטר התנדב לחידוש ענף הבננות. לקראת סוף שנות ה-50 כאשר המטעים עברו בהדרגה לידיים צעירות, עזב גם ברוך את החקלאות ועבד בבית החרושת עד שחלה. ליד העבודה ידע ברוך לשלב באורח חייו פעילות אמנותית ותחביבים. השתתף בחפירות ארכיאולוגיות ורכש לו מיומנות שזכתה להערכה של בעלי מקצוע. בשעות הפנאי החל לצייר, תחילה נופים ופוטרטים ולאחר מכן עבר לציור מופשט בשנים האחרונות עסק גם בכיור ובקרמיקה, מעין סיכום של עבודתו האמנותית נתן לנו בתערוכה שנערכה ביום השנה לפטירתה של רחל גם אחרי שנפגע בשיתוק חלקי התמיד בפעילות זו, טיפח את גינתו, צעד את צעדתו היומית, עד אותו לילה, שבו, בודד בחדרו, מת מיטת נשיקה. השאיר אחריו את בנו יהושע, את בתו יהודית בדפנה ואת חנה אחותה הצעירה ונכדים אהובים. מדברי חברים ברוך נתך במשך יובל שנים בקירוב ממסירותו, מכוחו ומאהבתו לבנייך ביתנו, בית גבעת- חיים. היה מסור לבל דבר שעסק בו למען להגיע לשלמות הביצוע. היה אדיב ומסביר פנים. נעים היה להימצא בחברתו בי התייחס לזולת מתוך כבוד ותמיד היה מוכן לעזור לכל מי שביקש את עזרתו. למרות מגבלותיו הגופניים בשנים האחרונות, עשה מאמצים בלתי רגילים לצאת יום יום לעבודה. יישארו בזיכרוננו גם הסיפורים המבדחים והאופיניים לו. החל מאותה גלויה שהגיעה אליו להכשרה עם הכתובת: "אדון גלזנר בילה" והוא החזיר אותה ותיקן: "שכיר יום גלזנר בילה", דרך מאבקו עם השפה העברית, וער לצילצול הפעמון לנסיעת הבננות, וסיפור "הרפסודה בכינרת"… מעולם לא ניסה להיטמע. עם כל הנאמנות לתנועה ולקיבוץ, נשאר תמיד נאמן לעצמו.