אבא נולד בעיירה צ'רנוביץ, אז
רומניה והיום רוסיה. עד גיל תשע למד בבית
ספר היהודי שבעיירה.
בבעלות המשפחה הייתה חנות לפורצלנים
שנוהלה על ידי אביו משה, שנפטר כשהיה
בן תשע.
אחיו הבכור יהושע, , קיבל אשרת כניסה לישראל כסטודנט ועלה ארצה בשנת 1932 .עלייתו הכשירה את
הקרקע לעלייתם של ברוך ואימו ארצה בשנת 1934 .המשפחה חייתה בשנים הראשונות בירושלים. מצוקות
החיים ולימודי האח באוניברסיטה, גרמו לאבא לצאת ללימודי נגרות ובמקביל לעבוד בנגרות, אשר לימים
הפך להיות מקצועו ותחביבו במסגרת נגריית הקיבוץ ובהמשך כחצרן של הגיל הרך.
בעקבות השפעתם של האחים אפרים ואהרון קציר, ובחיפוש דרכו בארץ ישראל, הצטרף ל"תנועת הנוער
העובד והלומד" ובמהרה מונה כמזכיר סניף תנועת הנוער העובד בירושלים. דרכם אף הגיע לקיבוץ נען שם
גמלה ההחלטה בליבו לבחור בקיבוץ כדרך חיים לשארית חייו.
בחלוף הזמן, ארגן אבא קבוצת נערים ויחד עימם עלה לתל חי. בתל חי עצמה הכיר לראשונה את עפרה,
שלימים הפכה לאשתו, אשר עלתה לארץ ישראל כיתומה במסגרת עליית הנוער מחו"ל.
הקבוצה עברה לנס ציונה לקבלת הכשרה קיבוצית, ושם נפגש לראשונה עם ישראל גלר שהיה מזכיר הקיבוץ
המאוחד ואשר הורה אותם הלכות הקיבוץ וגרם לקבוצה לבצע מהפך במועצת הפועלים. ישראל גלר מינה
את אבא לשמש כמזכיר מועצת פועלי נס ציונה.
במלחמת העולם השנייה, התנדב עם עוד חברים מהקבוצה ל"בריגדה היהודית". שאר החבורה הצטרפה
ליצחק שדה ולשורות הפלמ"ח. בבריגדה שירת אבא באיטליה בתפקיד צלף ואבטחה של רכבות הנשק
שנסעו למצרים, לבנון וסוריה. במהלך אחד הקרבות, כאשר הפלוגה שלו רדפה אחרי חטיבה של גרמנים
נפצע קשות בכל אברי גופו ובמיוחד בעיניים. הוא שכב חודשים רבים בבתי חולים באיטליה שם עבר ניתוחים
רבים ושיקום. על שירותו ופציעתו הוכרז על ידי מלך אנגליה כגיבור הוד מלכותו.
המשפחה התבשרה על פציעתו באמצעות מכתב ממלך אנגליה, שהודיע על מצבו האנוש. ברוך לא נכנע
למצבו והתגבר בכוח הרצון שלו לחיות. אחרי שנתיים של שהייה בבית החולים באיטליה, הועבר לבית חולים
בארץ ישראל. לאחר שיקומו, עלה והקים עם שאר חבריו שנשארו בארץ את קיבוץ מנרה.
עד שנת 1956 חיו ברוך ועפרה בקיבוץ מנרה. במנרה נולדו להם שני בנים- משה ואמנון. לאחר הפילוג, ועקב
מספר מצומצם של ילדים במערכת החינוך במנרה, החליטו לעבור לקיבוץ גבעת חיים )קיבוץ שאותו הכירה
עפרה מתקופת שירותה בפלמ"ח(. בגבעת חיים נולדה בתם ורד.
בגבעת חיים עבד אבא בחבתניה עד סגירתה ומשם עבר לעבוד בגת. לעת זקנה, שימש כחצרן בתי הילדים
35
וכזגג הקיבוץ, ובמקביל לא זנח את תחביביו: גידול עציצים, עיצוב תכשיטים ופעילות בחוגי היסטוריה וידיעת
הארץ.
לעפרה וברוך נולדו עשרה נכדים, להם הגדישו זמן רב ואהבה גדולה. ביתם תמיד היה פתוח עבורם, והם
אהבו במיוחד לישון אצלם בלילות שישי ולאכול ארוחת בוקר מפנקת של שבת.
את שנותיו האחרונות הקדיש אבא לסעוד את אמא, שהייתה חולת אלצהיימר, במסירות רבה, באומץ
ובאהבה. כמו כן בילה שעות רבות עם נכדיו, טיפל בהם באהבה רבה, והם היוו עבורו קרן אור, שמחה
ואהבה, בתוך הקושי והכאב שליוו את שנותיו האחרונות.
בגיל שבעים וחמש, נפטר ממחלת הסרטן, בא נאבק במשך שנה. עד יומו האחרון לא וויתר ועשה כל מאמץ
לחיות ובמיוחד לבלות בקרב בני משפחתו, הילדים והנכדים.
אמנון וורד