גניה היתה בת למשפחה ברוכת ילדים. אביה סוחר, עצים. גדלה בבית שאינו שומר מסורת. בעיני השלטונות נחשבה המשפחה כבורגנית. כתוצאה מכך התכחש אחיה למשפחתו כאשר הגיע ללימודים. גניה היתה היחידה במשפחתה שהצטרפה לתנועת צ.ס. (הציונות הסוציאליסטית) ולהחלוץ השמאלי. בבוברויסק, עיר מולדתה, היתה פעילה מאוד בתנועה הציונית, שם גם נאסרה ונידונה לגירוש ל – 3 שנים. לאחר טילטולים בבתי הסוהר – בוברויסק – מינסק – מוסקבה – נשלחה באטאפ, )שליחת אסירים, בעיקר לסיביר, – תחת משמר מזויין, לרוב עשו את הדבר ברגל( לאחר כמה חודשים הגיעה קבוצת אסירי ציון לסיביר, לקאזכסטן. 12 מהם הגיעו לקוקצ׳אטאב, שם פגשו אסירים מתנועות אחרות ס.ר. )סוציאל רעואלוציונאים(, אנרכיסטים, ס.ד. (סוציאל דמוקראטים). שם הכירה גניה את ליובה בחיר ליבה. אחר שנתיים גירוש בערבות רוסיה, קיבלה אישור יציאה מס.ס.ס.ר. ורשות כניסה לפלשתינה, בלי זכות לחזור. היתר זה ניתן הודות למאמציה של פישקובה )אשתו של מ. גורקי הסופר הדגול( וכך עלתה גניה ב – 1928 והלכה ללמוד במשק הפועלות בנחלת-יהודה. בסיום לימודיה, הצטרפה לקבוצת "ל״ג" ולאחר מכן עברה עם קבוצת חברים "לקבוץ ג׳ השומר הצעיר״ בחיפה. ב – 1931 הגיע ארצה גם ליובה לאחר שש וחצי שנות גירוש. גניה שנהנתה בגירוש מבריאות טובה – חלתה הרבה בארץ. ביחוד סבלה מלחץ דם גבוה, ואף על פי כן עבדה גניה כל חייה. בשנים הראשונות במשתלה ולאחר מכן בבתי ילדים ובשכבת נעורים. היתה גם פעילה בחיי הקיבוץ ומילאה תפקידים שונים: מנהלת מטבח, מחסן בגדים ופעילה בוועדות השונות. אחראית מאוד היתה ומקובלת על החברה. במאורעות 1936 עבדה כמטפלת ברמת-הכובש. בשנה האחרונה החמיר מצב המחלה ממנה סבלה בשנים האחרונות. מתה "מות נשיקה" כשעל ידה ליובה. השאירה את בעלה ליובה, בנים: דן, אמיר, 7 נכדים ומשפחה בקיבוצים.
דברים על הקבר גניה התהלכה אתנו 41 שנה. חייה היו קו ישר – הקו שסופו היום. היא היתה כלואה בסיביר, בשל רצונה לחיות את חייה כאדם יהודי במולדת יהודית. בשל כור ההיתוך ואופייה המבורך, בלטה גניה בחברתנו ודווקא במעשיה בחיי היום יום. היא לא מילאה תפקידים גדולים, אך גדלותה היתה בזאת שלא עסקה בקטנות, בקטנוניות. לא ראינו אותה מעולם רבה עם מישהוא על ענין של מה בכך, לא הרימה קולה לא על חברים ולא על ילדים. היתה בה תבונת חיים שהדריכה אותה להבין הבחנה דקה, בין העיקר לטפל. ומתוך תבונה זו ידעה להשלים עם מה שאין לשנות, ולחיות את החיים במלואם כפי שהם ניתנו לה. הבל אהבוה וכבדו אותה. במחלתה נתגלתה אישיותה, בגבורה עילאית נשאה את הסבל ולא רצתה להיכנע.
מדברי חברים לא נשכח לה את "זכות ראשונים" בימים בהם היתה גאה על עבודתה החקלאית במשתלה. הזכירה לנו בדמותה "נפש רוסית", טיפוס סלאבי במלוא מובן המילה. הרחבות, התפיסה המהירה, ההתבוננות פתחו לפניה את נשמת האדם. בדרכי החיים התמצאה, הבחינה והגיעה לחקר וליסוד הדבר. ידעה למצוא את סיפוקה בעבודה, במשפחה ובחברה, במצבים הקשים ביותר החזיקה מעמד. למרות החברה המצומצמת והחוג הצר שלה, מצאה תמיד את האשנב לחברה הגדולה.