"כאשר השטח שלנו נכבש ע״י הנאצים, נלקחו כל היהודים כעשרת אלפים נפשות לגטו. הנאצים החלו
"לטהר" את הגטו והוציאו את כל האוכלוסייה אל מחוץ לעיר. צוונו לחפור תעלות רבות בכל השטח, וכאשר
סיימנו לחפור, החזירו את כל הצעירים }שיכלו לעבוד( לגטו, ואת המבוגרים – העמידו ליד התעלות וירו בהם.
האדמה רעדה מזה… שם גם נורו ההורים שלי".
"…אמרתי לאחי. בוא נברח ליער, כי אין לדעת מה עוד יעוללו ליהודים. )היער היה במרחק כ-־30 ק״מ
מהעיר(. האנשים לא רצו לשמוע את דבריי וטענו שחורף עכשיו, וקר, וממה יחיו ביער. למרות שהניסיון
הראשון לברוח נכשל, לא התייאשתי ובשני בחרתי ביום גשם וסופה. לקחתי את אחי הצעיר בן ה-13 איתי
וברחנו. הפעם הצלחנו והגענו ליער. היה חושך, ולאחר שהלכנו שעות, שמענו צעקות. התקרבנו וראינו
שאלו היו פרטיזנים, חיילים מהצבא הרוסי. נשארנו אתם ובלילות היינו יוצאים למקש גשרים ומסילות רכבת.
כשהגעתי עם הצבא הרוסי סמוך לוורשה. חנינו שם כי הפולנים מן המחתרת רצו לשחרר בעצמם את עירם
ורשה. חנינו בכפר וולובי )ליד ורשה( ושם הועסקתי בשמירה. באחד הלילות בשעה חמש לפנות בוקר,
ראיתי לא רחוק, אור. היה קר מאוד. דפקתי על דלת הבית וביקשתי דבר מה לשתות. הייתה שם בחורה
צעירה שהכינה אוכל לפרות. התחלתי לשוחח אתה בפולנית והיא אמרה שלפי דבורי אני יהודי. אמרתי –
בטח שאני יהודי. היא סיפרה שגם היא יהודייה שברחה מטרנופול שבגליציה. ואיש לא יודע שהיא יהודייה.
בגלל שהיא דומה לגויה, ובגלל התעודות המזויפות שאיתן היא הצליחה לברוח לגוי שאצלו חייתה ועבדה כל
שנות המלחמה. התיידדנו והחלטנו להתחתן בלי רב ובלי קידושין.
כאשר אשתי הרתה, נאלצתי להשאיר אותה אצל משפחת האיכר, כי שוב התחלנו להתקדם לעבר ורשה.
המשכתי לנוע עם הצבא הרוסי עד ברלין. בגרמניה ראיתי את מחנות ההשמדה מיידנק ואושוונצ׳ים. ואת
השרידים שנשארו בחיים. עזרנו להביא אותם לבתי חולים, לספק להם מזון ותרופות. אחרי המלחמה
שוחררתי ושבתי אל אשתי לכפר. והנה היא חובקת את בתנו הבכורה. רחל. כמובן שהשמחה הייתה גדולה.
הגוי נתן לנו בית לגור ואני התחלתי לעבוד בוורשה.
ראיתי שבפולין מסוכן ליהודים להישאר. לפני הנסיעה לגרמניה, במטרה לנסוע ממנה לארץ ישראל, חזרתי
לבית שלנו וראיתי שכל רכוש המשפחה נשאר בבית, אפילו הפרה שלנו בעלת הקרן השבורה… אך בבית
ישב הגוי שלפני המלחמה חי אצלנו בשכירות. וביום אחד הפך להיות בעל הבית. הוא הזמין אותי לשוב
לביתי, אך אנחנו הרגשנו שאם נישאר הוא ירצח אותנו בלילה. לקחתי כמה מזכרות מבית הוריי וברחנו חזרה
לורשה, ומשם עברנו את הגבול לגרמניה".
"לאחר שהיינו אחי ואני אצל הפרטיזנים הדרכים נפרדו. ולא שמעתי דבר עליו. לאחר ששוחררתי מהצבא
בארץ עבדתי בתיקון אניות ועל ארגז הכלים שלי היה כתוב שמי־: לובל. אחד שראה אמר לי שהיה לו מפקד
ברוסיה שנקרא לובל. ובאמת לפי תיאוריו היה זה אחי. האיש ידע רק שהוא היה בצבא הרוסי, וידוע לו שהוא
נשאר בחיים.
אצל קרוביי במגדיאל התקבלה באותה שנה גלויה מאחי משנת 1944 .הכתובת הייתה צבאית. המשכתי
לחפש אותו. כשסטאלין מת, כתב אחי מכתב מפורט לדודים במגדיאל מריגה שבה התגורר וסיפר ששמע
שנהרגתי. ולכן קרא לבנו הבכור על שמי. טלפנתי אליו לריגה וסיפרתי לו שאני חי והשמחה הייתה רבה.
לאחר השתדלויות רבות הצלחנו להעלות אותו ואת משפחתו ארצה. אני הרי לא הכרתי אותו. אז קבענו
שבפגישה, סימן ההיכר שלו יהיה שעון שנתתי לו ביער )שאם יזדקק למזון יוכל למכור אותו בתמורה(. זה
היה שעון מבית אבא, עוד משירותו בצבא הצאר, כביטוי הוקרה על שירותיו המסורים. לפיו זיהיתי שוב את
אחי כשנפגשנו בלוד ב-1966.
כיום השעון והשרשרת בידי אחי ושנינו כאן בארץ.

13.5.1983
במעריב של שבת התפרסמה הידיעה הבאה:
"אתמול קיבל רפול את המתנה, אולי היפה ביותר בשבילו, מקיבוץ גבעת חיים מאוחד: שולחן גדול וחדיש
לנגריה כולו עשוי עץ אלון. על שולחן זה, שהוא עבודת-יד, עבד כשנה אחד מחברי המשק, דוב לובל. רפול
קיבל את המתנה הזו בהתרגשות, ואמר לדוב לובל: "אני באמת לא יכולתי להכין דבר כזה״.
דוב מספר שבשנת 1958 הוא עבד כנגר בחברה אמריקאית שבצעה את עבודות ייבוש החולה. רפול בא לשם
עם קבוצת קצינים צעירים וראה אותו בעבודה כנגר. הוא בנה אז סירה והתלהב ושאל לשמו.
כשביקר רפול בהיותו רמטכ״ל באוניברסיטת בר־ אילן שם משמש בנו של דב כסגן מנהל וכעורך הרצאות
לקציני צה״ל, שמע שגם שמו לובל. הוא שאל אותו )את בני( אם הוא מכיר את דוב לובל, והתשובה הייתה:
כן, זה אבא שלי…
לאחר ימים קיבל דוב מכתב ובו הזמין אותו רפול בחום לנגריה שלו בתל- עדשים. לבקשתו של דוב, הגיע
טנדר לקיבוץ, ועליו הועמס השולחן שעליו עבד דוב בשעות הפנאי שלו. רפול קיבל אותו בהתרגשות ונתן לו
בקבוק שמן זית תוצרת בית, והזמין אותו לבחור לעצמו ספר מספרייתו, דוב בחר בספר על המרשל ז׳וקוב
שתחת פיקודו הוא שרת במלחמת העולם השנייה. רפול כתב לו בתודה, הקדשה נאה.
זהו הסיפור שמאחורי הידיעה העיתונאית.