דני – בן, איש, אבא, חבר אהוב ! אין בי רצון לבכות את מותך, כי לא את זאת החיים מבקשים… בנשמתך עודך חי, בגופנו עודך נושם… אם הנך שומע, פונה אני אל נשמתך, מתת אלוה – אור אינסוף… לך לך, אל תבקש עוד הקשרויות בעולם הזה, אתה – את שלך נתת, עשית, היית… לך, לך אל מה שמעבר, אל הלא ידוע, בטח והתמכר, כי כוח גדול ממני וממך, לקח אותך, אסף אותך אליו.. בחיים היית אדמה, כל־כך על הקרקע, כל-כך ארצי וגשמי. אדם פשוט וישיר, מכיר בגבולותיו ובמגבלותיו, יודע רצונו והולך על פיו… בעבר שפטתי את פשטותך לכף חובה… היום אני אומר תודה בזכותך הפשטות היא גם מנת חלקי… בפשטותך ובאהבתך נגעת בנו כל-כך עמוק ובלכתך נותר חור גדול בתוכנו – הקרובים אליך… לנו הגעגוע, הכאב, הזיכרון, ההתמודדות, הקבלה – ולך – איני יודע.. 

פרידה מחבר 

את דני היכרתי עם הגעתי למשק, בשנת 92 ,בזמן טיולי האופניים שנערכו בתקופה זו. באותה תקופה יצאו רוכבי אופניים פעמיים בשנה לטיולים בני שלושה־ארבעה ימים, חוץ מטיולי שבתות וחגים, שלא לדבר על אילת, קפריסין ורודוס. דני תמיד היה בקבוצה. אם הוטלה עליו משימה כלשהי, בהכנות לטיולים, תמיד השיב בחיוב. ידענו גם שהביצוע יהיה על הצד הטוב ביותר. הטיולים הגדולים הלכו והתמעטו והקבוצה הגדולה הופרטה לקבוצות קטנות. דני ואני היינו תמיד באותה קבוצה. ככל שעבר הזמן פרשו יותר ויותר רוכבים, והסיבות אתם, אך דני ואני נותרנו רוכבים יחדיו. איני יודע אם החברות היא זו שהשאירה אותנו לרכוב ביחד, או שחדוות הרכיבה היא שגרמה לחברות בינינו. דאגנו שלא להיכנס יותר מדי לפרטיות האחד של השני, אבל אם רוצים או לא – זה קורה. במשך שנות היכרותנו נראה לי שדני אינו משתנה, רק משתבח: אותו משקל, אותו כושר, אותו שפם – אותו אדם, עם שתי רגליים על הקרקע)או האופניים(, פשוט חמד של אדם. הרגשתי קצת רגשי אשמה כשהצעתי לו לבוא לעבוד אתי במטעים כאיש מים. הוא נרתם בדבקות לעבודתו והתמסר לה. לאחר תקופה קצרה, ראיתי שהוא אינו מרגיש בנוח עם עבודתו החדשה – הוא אהב את פרטיותו ועצמאותו ולא ארך זמן רב והוא הודיע לי שהוא עוזב, חוזר לתפקידו הקודם כתברואן. קיבלתי זאת בהבנה. מדי שבת יצאנו בשעה שבע בבוקר לסיבוב על האופניים, כל פעם התלבטנו לאן רוכבים. אותו שבוע תכננו לרכוב לקציר, כדי לבקר את גדעון ודימונה. דני היה שם רק פעם אחת, בתחילת הבנייה ועדיין לא ראה את הבית גמור. הודעתי להם שאנחנו באים לקפה. באותה שבת ארורה היה תורו של דני להוביל. הוא, כהרגלו, רוכב מהר ובורח ממני. מדי פעם אני קורא אותו לסדר. בתחנת הדלק של להבות חביבה ניפחנו אוויר בגלגלים ולאחר מכן המשכנו בדרכנו. הכל היה כרגיל. כשהגענו לצומת הכלניות, פנינו שמאלה לכיוון ברקאי. בתחנת האוטובוס שבצומת, דני ביקש לעצור. הרמתי גבה, משום שזה לא היה אופייני לו. שאלתי, מה קרה? הוא השיב לי שכואבת לו הבטן. שאלתי, למה? הוא השיב שהוא אכל שתי פרוסות לחם, לפני שיצאנו, וזה עושה לו לא טוב. נרגעתי. נחנו כ־5 דקות, שתינו מים והמשכנו בדרכנו. את העלייה עד לפנייה של עין שמר הוא שרף בקלות, כשאני נשרך מאחור. משם התגלגלנו במדרון המתון, עברנו את גבעת חביבה ובצומת חריש)כ-200 מטר מהכניסה לברקאי(, הוא ביקש ממני שוב לעצור. כאן כבר הבנתי שמשהו אינו תקין עם הבחור, אך לא שיערתי עד כמה חמור מצבו. צלצלתי לגדעון וביקשתי ממנו לבוא ולקחת אותנו מהצומת, אך המצב נעשה יותר גרוע. הזמנתי אמבולנס. באותם רגעים איבדתי את תחושת הזמן. כל המחשבות בעולם עלו לי בראש. מצד אחד, אני חושב, זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני, זה לא יכול לקרות לדני, ואם זה כבר קורה, למה כל-כך מהר? ואני אומר: רגע, חכה, תן לאמבולנס להגיע, הם בטח יכולים לעזור לך. למה לוקח להם כל־כך הרבה זמן להגיע? איפה אתם לעזאזל? מה עושים עוד לבחור ולא עשיתי, איך אני מושך זמן? אני עומד בצד, בשמש, מזיע, עייף – לא מעכל. מה אני מספר לרחל? לאורי? הגיע האמבולנס. הצוות לקח פיקוד. בינתיים הגיעה גם דימונה, וטלפנה לכמה אנשים בקיבוץ, כדי שילכו לרחל. מאותו רגע הבנתי שהכל השתנה. קשה לי לדבר על דני בלשון עבר. אבל זו מציאות שאותה אצטרך לקבל. אני רק יכול לקוות שדני כעת שקט ורגוע, ושהוא הלך לעולמו מהר, בלי ייסורים, ובזמן שעסק במשהו שבאמת אהב. יהי זכרו ברוך. צביקה.