הילדה נולדה בעיירה טרנוביץ, בגרמניה, בשנת 1913העיירה עברה מאוחר יותר לשלטון פולני, אך נשארה בהשפעה תרבותית גרמנית. הילדה היתה הבת הרביעית מתוך חמש בנות המשפחה. הוריה היו אמידים וחיו, לפי הגדרתה, "באורח מסורתי-יקי״. בהיותה בגיל 16 ,בביקור בעיר קרמס, אשר באוסטריה, פגשה את רוברט כהן ומיד נוצר ביניהם הקשר. רוברט עלה לישראל ולאחר שנה, בשנת 1934 עלתה גם הילדה ארצה והם נישאו. הזוג הצעיר התיישב בקריית חיים, שם נולד בנם הבכור עלי. אחרי שנים ספורות עברה המשפחה לירושלים, שם עברה הילדה תקופה קשה של גידול בתה הקטנה לאה בימים של רעב ומחסור במים, כפי שהיו התנאים בירושלים של ימי המצור. בעלה ובנה הבכור היו עסוקים בהגנה על העיר. בשנת 1956 ,כשנקלטו בקיבוץ משפחות רבות עקב הפילוג, נקלטה גם משפחת כהן עם שתי בנותיהם הקטנות לאה ותמי. הבן הבכור כבר בנה חיים משלו. למרות גילם המבוגר הקליטה בקיבוץ היתה טובה, בעיקר בקרב שכבת הגיל שלהם. הילדה נכנסה לעבודה ב״גת", אחרי שנים נכנסה למטבח ובשנים האחרונות עבדה בחדר תגמיר, שם נחשבה לבעלת כושר עבודה מעולה. במשך כל שנותיה בקיבוץ המשיכה לקיים בביתה את הקן המשפחתי החם והתרבותי. ארוחות ארבע יומיומיות היו חובה קדושה ובשנים האחרונות כך היה לגבי ארוחות הערב הביתיות. עד ימיה האחרונים הקפידה להגיע בדיוק "יקי" לעבודה בחדר התגמיר, למרות שהיתה עסוקה גם בטיפול ברוברט, כאשר חלה בשנה האחרונה. הילדה היתה אישה שוחרת שלום, אוהבת נופים וטיולים, אוהבת ספר, לוחמת לצדק בצורה קיצונית ושונאת שחיתות. בדרכה שלה היתה מסורתית, אך תעבה את הכפייה הדתית והמסחור בדת. את הערכים האלה הנחילה לילדיה. בהתאם לחינוך הנוקשה ה״יקי", התביישה מכל גילוי של חולשה וצורך לקבל עזרה. המחלה קיננה בה ואיש לא ידע. גם אם סבלה לא נתנה לזולת להרגיש בכך, בראותה בכך חולשה. מותה הפתאומי היכה בתדהמה את כל קרוביה וידידיה.