סיפורה של סבתא חוה ברדה (פרדו) לנכדים:
נולדתי באלכסנדריה שבמצרים. גרנו בבית של סבא וסבתא ההורים של אבא שלי, שנולדו גם הם במצרים.
אני הלכתי לגן של נזירות, אחר-כך כשהמשפחה גדלה ונולדו לי אחים ואחיות, עברנו לבית אחר, לא רחוק
מהים ושם הלכנו לבית ספר צרפתי. כך עברו עלי כל שנות הילדות באלכסנדריה, ורק שהתחתנתי עברתי
לעיר ליד לוקסור, כנא, שם נולדה לאה (1938 ) ואחר כך נולד אבא, אלכס (1939).
הבית שלנו לא היה בית דתי, אלא מסורתי, כלומר, שאת כל חגי ישראל חגגנו כדת וכדין ותמיד היינו הולכים
ביום הראשון של החג לבית הכנסת.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה חזרנו לאלכסנדריה. אז התחילו הערבים להתייחס ליהודים בצורה לא
יפה וזה הביא אותנו להחלטה לעלות לארץ. מכיוון שהיינו נתינים בעלי אזרחות איטלקית, היה לנו יותר קל
מאשר ליהודים אחרים לצאת ממצרים. הילדים עלו לפנינו (ב-1951 ) ושלחו אותם במסגרת עליית הנוער
לקיבוץ גבעת חיים. לאחר שנה, ב- 1952 , בקשנו אישור מהשלטונות לבוא לבקר את הילדים, וכך גם אנחנו
הגענו ישר לגבעת חיים. כשהגענו לארץ העבירו אותנו במשאיות ישר לקיבוץ. הגענו בלי הרבה רכוש כי היה
אסור להוציא רכוש, זה היה הביטחון של השלטונות שאנשים באמת יחזרו למצרים.
בגבעת חיים עבדתי במטבח ילדים, ואחר-כך סידרו אותי לעבודה באיזולטור, שם עבדתי כמעט שנה ולמדתי
לדבר עברית. אחר-כך עבדתי בברווזייה ובגן ירק. בברווזייה הייתי אחראית על האווזים. הייתי צריכה לתת
להם אוכל, לאסוף את הביצים לשטוף את הבריכות ועוד …בגן ירק היה גזר, תפוחי אדמה ולבסוף גם שתלו
כותנה שהקטיף היה מתבצע בידיים. היו הרבה ילדים מכיתות גבוהות שהיו עוזרים בקטיף הכותנה.
מקום עבודתי האחרון היה בדואר.
יהי זכרה ברוך.