חיה נולדה בעיירה רדאוף ברומניה, בשנת 1904 ,בת בכורה בין חמישה ילדים. המשפחה לא היתה אמידה,
אך לא חסר בה דבר.
בעיירה, שתושבים רבים בה היו יהודים, קיבלה חינוך מסורתי, כשבנוסף לו, האווירה והחינוך בבית היו
ציוניים.
בעידודו המלא של אביה, עלתה לישראל, עם קבוצת חברים שהשתייכה ל״קיבוץ ג״, בשנת 1925 ,לעפולה,
שם שהתה הקבוצה שהיתה מיועדת להקים את הקיבוץ, לימים – גבעת חיים.
כחברת הקבוצה עבדה בכל העבודות שנדרשו ממנה: ניהול משק בית בשכר, עבודות מזכירות, אקונומיה.
כאשר עברה הקבוצה לבת גלים בחיפה הכירה שם את קלמן פלק ונישאה לו.
את בנותיה הראשונות גידלה במסגרת החינוך הנוקשה בו גידלו את בני הקיבוץ הראשונים. הגישה לתינוקות
ניתנה אך ורק למטפלות ואילו האמהות הורשו להניקם במשך 20 דקות בלבד ולהתרחק. זו היתה אז הדרך
להתמודד עם מחלות ולהבטיח את שלומם של הילדים. חיה כאבה במשך כל השנים את התקופה הזאת
בגידול ילדיה. היא הרגישה שהפסידה חלק ניכר מהאמהות. גם כאשר ילד חלה והיה צריך להישאר בבידוד,
נשארה איתו מטפלת ולא אימו.
עברו עוד מספר שנים וחיה "חטאה" ולפעמים הלינה את ילדיה בבית, למרות שלא היו תנאים מתאימים וזה
לא היה מקובל. בחדר האחד של המשפחה פרשה שמיכות ומזרונים ובלבד לאפשר למשפחה להיות יחד.
גם חיה וגם בעלה מילאו במשך הרבה שנים תפקידים מרכזיים במשק. כזוג שהיה בין ראשוני הקיבוץ היו
מאוד מעורבים ותרמו רבות לחיים כאן. הקורה בקיבוץ השפיע ישירות על חייה והרגשתה. את הפילוג בשנת
1952 ,הגדירה כמכה הקשה ביותר עבורה, עד לפטירתו של בעלה, בשנת 1970.
בתחילת החיים כאן, בקיבוץ, עבדה בלול, אחר כך בטיפול בילדים ומילדים עברה לאפיית עוגות במטבח.
בכל מקום עבודה השקיעה מאמצים ומרץ בלתי נדלה לשיפורים ולהישגים. כמו בני דורה, ראתה בעבודה
ערך עליון ולא וויתרה לעצמה גם כאשר היציאה לעבודה כבר היתה כרוכה בסידורים מיוחדים. כך עבדה
בשנותיה האחרונות בחדר התגמיר ולבסוף – ב״גבורות", בעבודה שיכלה לבצע למרות עיוורונה, שבא עליה
עם גילה המופלג.
נפטרה בשיבה טובה, כשהיא צלולה בדעתה ומעורבת בחיים