חיים נולד בגבעת-חיים ב 2- בפברואר 1943 לצפורה וזאב מזורביץ. זאב נהרג בתאונת עבודה וחיים אז רק
בן 14 , האח הגדול לשני אחים ואחות קטנים. חיים, ככל ילדי המשק, גדל והתחנך בגן ובבית הספר וסיים
את לימודיו בשנת 1961 . התקבל לחברות במשק ויחד עם בני כתתו יצא לשנה שלישית מוקדמת ביד-חנה.
בשנת 1962 התגייס חיים לצה"ל ושרת בשריון בשירות סדיר וגם במילואים. רחל וחיים נשאו ב 1967-
והקימו את ביתם במשקנו. נולדו להם שני ילדים – גלית וליאור. בשנות עבודתו במשק השתלב חיים בעבודה
בקואופרטיב עמק-חפר. נקרא עם הראשונים בפרוץ הקרבות בסיני. חיים נפצע אנושות במלחמה ונפטר
בבית החולים הדסה בירושלים בשבת, יד תשרי תשל״ד, 13 באוקטובר 1973 . בצער וביגון עמוק מרכינים אנו
ראשינו על אבדן חיים צעירים אלה.
זכרונו שמור אתנו לעד.

בני המחזור:
בכתה שלנו היה חיים הילד החזק, הספורטאי, ועיניהם של כל הבנים היו נשואות אליו.
זריז כמו שד. במשחק ההקפות היה הניצחון תמיד בידי הקבוצה של חיים. הוא היה הילד שרצו ביקרו. זוכרים
כמה רחוק ידע לזרוק כדור הוקי? אלה היו השנים של המשחק והספורט. מהיר תנועה ומהיר חימה. בשנים
שאחר – כך גבר בו חוש ההומור. מין חוש הומור שובבני. הספורט תפס מקום חשוב וחיים שיחק תמיד
כדורגל מגיל צעיר. כשהיינו בכתה ג' אמר לו פעם המורה: "נראה אם תוכל להתחרות אתי בריצה בתוך שדה
קוצים". כולנו עמדנו וציפינו בתחרות והם זינקו שניהם בשעטה קדימה. חיים הגיע ראשון, כולו דקור ושרוט.
עכשיו היתה הערכתנו שלמה. הוא ניצח!
בשבת לקח אותנו אבא של חיים לטיולים. הוא זכור לנו מאד, אבא נהג. כל ילד רצה שיהיה לו אבא נהג
והידיעה על מותו של אביו היתה לנו מהלומה אכזרית. זה היה טבעי שחיים בחר לו מקצוע הנהגות כאביו.
עברו שנים. כולנו חזרנו מהצבא. הקמנו משפחות ובאו ילדים לעולם. גם חיים נעשה בעל משפחה ואב
לילדים. הילד הספורטאי והשובבני היה לבעל ואב מסור ואוהב.
מה קשה להספיד בן מחזור ואין בפינו מילות תנחומים לצפורה ולרחל ולכל המשפחה, יחד עמהם בוכים
אנו על חיים, בן מחזורנו, כי איננו,
הייתי נמצאת במחיצתו הרבה מאד שעות ותמיד שאלו אותי – מה חיים בשבילך. קשה לענות זאת במילים,
לפעמים דאגתו היתה כאב דואג, ולפעמים כאח בוגר. גם במחיצת משפחתו הייתי מבלה שעות רבות, כי
נעים היה להיות ולראות כיצד חיים ורחל מנהלים את חיי משפחתם, באהבה, שמחה שתמיד אתה רצוי
בתוכם.

מדברי חברים:
זכורים ־לי ימים שלא נשאר כיסא לשבת בביתם, החברי׳ה היו נאלצים לשבת על הרצפה כי לכולם היתה
הרגשה טובה להיות במחיצת חיים ורחל, תמיד היתה שמחת חיים שרוייה בביתם. חיים איננו עוד, כן, קשה
להאמין, כי בתוכגו חיים עוד קיים ויישאר לעולם.