יהודית כהן – ידעה חיי מחסור בנעוריה. ילדות קשה, יתמות מגיל 4 .עשתה חמש שנים בקיבוץ. צעירה,
תמימה וענווה. עיניה בהירות, שערה בהיר, גופה דק וזקוף. אהבה את העבודה בטבע, עבדה בגן הירקות.
מיום בואה לעבוד בגן הירק החלה להתעניין בארגון העבודה ובמקצוע. עם הסתגלות בעבודה והשתרשות
בענף העמיקה שורש גם בחיי הקבוץ.
חלתה, חמישה חדשים ספוגי כאב וסבל. נשאה את גורלה בעקשנות, באומץ ובאמונה, כי תתגבר על המחלה
ותחלים. אך לא עצרה כח, נעקרה מתוכנו בגיל 26.
השאירה בעל, ילדה עירית ומשפחה.
בשקט הלכה… בשקט עברה. .. ביטוי מקוטע ולא בטוח. חוסר הביטחון בעצמה ובחיי הקבוץ. אבל במשך
השנים המעטות החלה ההשתרשות ועם בואה לעבוד בגן העמיקו שורשיה. עבודת האדמה טובה היתה לה,
התאימה לה. בבית החולים שכבה ללא תנועה ושאלה בקול חלוש אבל ברור על ילדתה הקטנה המחכה לה
בבית, על הקיבוץ, על העבודה. כל מילה עלתה במאמץ. חומה היה גבוה, כאביה היו גדולים. בשעת ביקור
חברים עוד אספה את כל כוחותיה בכדי להראות בסדר גם במצב זה. לבסוף הושיטה יד. במאמץ רב הגישה
יד כחושה ורועדת. האם זה נחוץ? בסבל רב עלתה לה תנועה זו – אבל כזאת היתה יהודית. נוסיה רויכמן ז״ל