אמא נולדה בגרמניה. בגיל 14 עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער והתחנכה בקבוצת שילר. בשנת 1941 התגייסה לפלמ״ח ועסקה בתחומים שונים: הברחת עולים מסוריה לארץ, הברחת נשק בזמן העברת העולים – שבעקבותיה ישבה חצי שנה בכלא, סיורי הכנה עם מחלקת הסיירים של הפלמ״ח שחקרה וסרקה את כל הארץ, והייתה מד״סית ואלחוטנית של גבעת ברנר השכנה. אמא היתה ספורטאית מצטיינת וצלחה את הכנרת כמה פעמים כאשר היתה צעירה, ובפעם האחרונה עשתה זאת בגיל 65 לאחר שעברה בהצלחה את ניתוח המעקפים הראשון ושלחה את התעודה לרופא שניתח אותה. בשנת 1947 התחתנה עם אבא, אותו הכירה במסגרת שירותה בפלמ״ח ולאחר תקופה קצרה הם עברו לגבעת חיים, אותה הכירו משרותם בפלמ״ח, מכיוון שחיפשו קיבוץ קטן יותר מגבעת ברנר שנראה להם קיבוץ גדול מדי. כאן הקימו את ביתם. אמא היתה אשת מעשים, לא אהבה דיבורים והעדיפה את העשייה: היא עבדה ברפת, בשלחין – שם כמעט ילדה אותי, בגת, במחסן הבגדים, ב ״סלון של שרה", במרכזיית הטלפון, ובשנים האחרונות הייתה אחראית על רישום העבודה. העבודה הייתה בעיניה ערך עליון בחייה והיא השתדלה להתמיד בה עד גיל מאוחר. אמא אף פעם לא ביקשה לעצמה דבר. צנועה וענווה, הלכה בשוליים, שלא להפריע ולא להכביד. כשגדלנו, אנחנו הילדים, והקמנו משפחות משלנו, אמא הפכה להיות סבתא גאה לנכדים, שהלכו ורבו, ובשנים האחרונות שמחה עוד יותר כאשר הפכה להיות סבתא- רבה לניניה. אמא זכרה יותר טוב מאיתנו את תאריכי הלידה של כל אחד מהילדים, הנכדים והנינים ודאגה תמיד להזכיר לנו שלא נשכח. אמא הלכה מבלי שהספקנו להיפרד. בזמן האחרון חששנו שיגיע היום, רצינו לעזור, אך אמא כדרכה סירבה לכל עזרה. היה לה חשוב לשמור על עצמאותה-כבודה. מדי ערב שוחחנו בטלפון, כדי לשמוע מה נשמע האחת אצל השנייה, דיברנו על כל הנושאים שבעולם – פוליטיקה, מלחמות, בחירות וכדומה, בעיקר דיברנו עלינו – על חיי היומיום שהלכו ונעשו לה קשים, אף שסירבה להודות בכך. ידענו שיגיע היום ונצטרך להיפרד. אך לא כך רצינו שיהיה. אני מבקשת את סליחתך אמא שלא היינו לידך ברגעים הקשים האחרונים, מקווה ומייחלת שעכשיו תנוחי על משכבך בשלום, ללא כאבים וסחרחורות, ללא הצורך להעמיד פנים שהכל בסדר. תחסרי לי בעיקר בשיחות הערב היומיומיות, בעצות ובהיותך אמא שלי. יעל.