ינקה חיתה בגבעת-חיים 25 שנה. הגיעה מקרפטורוס, ממשפחה מושרשת במסורת היהדות ובעמל כפיים,
דרך תנועת החלוץ וההכשרה הגיעה להגשמה ולחיי קיבוץ. פה בנתה את ביתה וגידלה את ילדיה, כשאת
דרכה בחיים מציינת פשטות בריאה ויחס בלתי אמצעי לעבודה, לחברה ולכל אחד שבא אתה במגע. היתה
היוזמת הראשית והתופרת במתפרה קונפקציונית. יחסה לסבתא, לחברה, לבת הצעירה ולילד לא היה
יחס של תופרת מקצועית, כי אם יחס של אחריות לטעמו ולצרכיו של כל אחד. דבריה לא תמיד התבטאו
בשפת חלקות, אך נאמרו ביושר לב ומאחורי החספוס היה יחס כן ואמיתי לזולת. במרוצת השנים היתה
המקשרת בין הפרט לבין המחסן כמוסד, תוך פעלתנות וערנות. בשנותיה האחרונות, לאחר הניתוח הגורלי,
ללא תרעומת, עוררה ינקה הערצה והוקרה. התמודדה נואשת עם הכח ההורס בגופה עד אשר הוכרעה.
נפטרה ממחלה ממארת, הניחה בעל, ילדים: משה (ניספה בתאונת דרכים 16.3.1971),עדה, דבורה, משפחה
בקיבוץ, בארץ ובגולה. לא זכתה לראות את נכדיה בחייה.

מדברי חברים:
היא היתה חלק בלתי נפרד ויקר מחיינו, מן הבית שלנו. האור אשר נדלק במתפרה השכם בבוקר מדי יום
ביומו נסך תמיד בטחון ושמחה. ידעתי – ינקה עובדת. כלפי סבתות היא תמיד נהגה בדרך ארץ יתרה, כי
לפי דבריה, היא ראתה לנגד עיניה את דמות אמא שלה. כאם המשפחה דאגה לבית חם ולפינה נעימה
למשפחתה. גם לחברה כולה הראתה בת צחוק.