יעקב נולד ב־19 באוקטובר 1910 בעיר טריסק אשר בפולין. הוריו היו בעלי בית חרושת קטן ונמנו על המעמד
הבינוני. היו במשפחה 5 ילדים. 4 אחים ואחות אחת. הבית היה יהודי, אך לא מסורתי. במשפחה דיברו יידיש.
ההורים, כמו רוב יהודי העיירה השתייכו לזרם "המתנגדים" והילדים התקרבו לתנועת "התרבות", שהיתה
מנוגדת לתנועת הנוער הנוספת בעיירה "הבונד". בילדותו למד יעקב "בחדר" ואחר כך עבר לביה״ס עממי
ולתיכון. אחרי כיתה י״א החליט להצטרף להכשרה. יחד עם עוד חבר עזבו את הבית ללא ידיעת ההורים, עלו
על הרכבת ונסעו ל״קלוסובה", להכשרה. "אני כמובן לא נפרדתי מההורים ולא מאחי ואחותי" כתב יעקב.
בשנת 1930 עלה יעקב לארץ ישראל, לקיבוץ גבעת השלושה. שם התרכזו אנשי קלוסובה. בגבעת השלושה
עבד בפרדסים ובנמל יפו בסבלות. בשנת 1933 קנו בקיבוץ מכונית ויעקב נהג בה, גם כאשר הצטרף קיבוצו
לקאופרטיב עם עוד מספר קיבוצים, כולל גבעת חיים. בשנת 1935 החליטו מוסדות הקיבוץ לגייס כמה
עשרות חברים למשטרה, ביניהם היה יעקב, הוא עבר בי״ס לשוטרים ומשם נשלח לחדרה כשוטר רוכב
למשך 4 שנים. בזמן הזה עבדו אנשי גבעת חיים ב״מרץ" וב״שויקה". זה היה מקום מועד להטמנת מוקשים
ולא פעם היה צריך להגיע לאיזור לגילוי מוקשים ולהבטחת שמירה, כמו כן היה יעקב מלווה את המכונית
עם חברי ג״ח מחדרה לג״ח. ב־1959 גויס יעקב להיות שומר ראשו של ויצמן וליווה אותו לקונגרס הציוני. את
דורה הכיר בחדרה ושם קשרו ביניהם יחסי חברות שנמשכו שנתיים. כשהחליטו להתקשר הסכימה דורה
לעבור לגבעת חיים משום שאחותה סימה היתה בגבעת חיים והיא הכירה רבים מאנשי ג״ח. בגבעת חיים
עבד יעקב בנהגות, כמנהל הקואופרטיב ומאוחר יותר גויס ע״י מזכיר הקיבוץ המאוחד למפעל הבנייה… "לא
אתבייש להגיד שהיו ימים שחזרתי מהעבודה ובכיתי, היות שידעתי מה צפוי לי למחרת בבוקר בבנקים…"
אמר יעקב.
בשנים האחרונות עבד יעקב במטבח ותרם מניסיונו הרב, אשר נצבר בשנים הרבות בהן מילא תפקידים
בבית ובחוץ. המחלה הכריעה אותו והוא על סף גיל הגבורות. יהי זכרו ברוך.
המחלה לא התאימה לו, לא לדמות הגבר השומר הרכוב על סוס, לא לדמות הגזבר או הפקיד הבכיר במפעל
הבניה סולל בונה. מטופח ו"גנדרן" שאוהב לסעוד ארוחות עסקיות עם חבריו ולפעמים לעשן סיגר… ובעיקר
לא לדוד ולחבר שתמיד ידע לתת ולתת, ולהעניק, אך לבקש עזרה ולהישען – לא רצה ולא ידע.
והיו אכזבות בסוף, הרבה חרדה ועצב וגם – לראשונה – בצבצה המרירות.
את כל זאת אמר יום לפגי מותו: ׳אני לא עושה חשבון עם אף אחד. מה שנתתי – בלב שלם נתתי. נהניתי
מכך הנאה שלמה׳.