יצחק נולד ב־1920 בביאליסטוק בליטא. בהיותו בן 5 נפטר אביו והוא נותר עם אמו ואחותו. בבגרותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל בה עד סיימו את לימודיו בסמינר. לקראת סוף שנות ה־30 ,עם עליית הנאציזם לשלטון, החלה המשפחה לחוש באנטישמיות הגוברת ויצחק יצא לצ׳ילה. שם עבד והתפרנס בחנות של דודו. את הכסף שהשתכר שלח לאמו ולאחותו והללו הגיעו גם הן לצ׳ילה. מאוחר יותר פתח מפעל עצמאי לרהיטים ולריפוד. עם מותה של אשתו הראשונה התפרדה המשפחה. הבנות שכבר היו נשואות, עקרו לקנדה ויצחק עזב לארגנטינה. החלום הציוני פעם בו עדיין ובשנת 1972 עלה לישראל, הגיע לגבעת חיים וכאן נשא את אידה, היה מאושר בהקימו בית בקיבוץ. את כל מרצו השקיע בעבודתו המסורה והאחראית ב״גת". הוא בילה בעבודה את מרבית שעות היממה. העבודה היתה בשבילו דבר מקודש שאין לו תחליף בחיים. השיתוק הראשון קטע את עבודתו, אך מיד עם השתפרות מצבו חזר והשתלב בעבודה ב״גת", הפעם במחלקת הפלסטיק. גם שם עבד במסירות מאין כמוה, כאילו מצבו הפיזי הקשה לא היווה כלל מכשול כלשהו בביצוע תפקידו. תמיד המשיך "לשלוף,׳ בדיחות והתעניין בכדורגל ובפוליטיקה. המורל שלו ירד בשעות הקשות כאשר מצב הבריאותי התדרדר ורגלו נקטעה. למרות המורל הירוד בשעות הללו, הוא אמר כי אם יחפצו בו ימשיך לעבוד. הפעם לא הצליח לחזור שוב לעבודה. את האיש המסור והגאה הזה, הרציני, תקף שיתוק נוסף שסיים את סבלו. שבוע לפני מותו חגג יצחק את יום הולדתו ה־70 .יהי זכרו ברוך! 

חברים לעבודה נפרדים: יצחק תמיד הסביר פנים, היה בעל חוש הומור בריא וידע ליהנות מבדיחה טובה בחברותא. הוא היה 'איכפתניק׳ אמיתי, דאג לאנשים עמם עבד ולעבודה עצמה. היה מבין משכימי קום לעבודה. התעקש להגיע לעבודה ולא להישאר בבית.