יצחק מדר נולד בשנת 1906 בעירה מוסצ'יסקה שבגליציה. אביו התפרנס מחנות כל-בו זעירה. משפחתו
התגוררה בתנאי עוני, בדירת חדר ששימש את שבע הנפשות (כולל אחיו יחיאל) כמטבח, חדר אכילה, חדר
שינה וסלון. האב שהיה, אמנם, דתי, רכש השכלה רחבה יחסית, בלתי פורמלית ואף עודד את בנו להתעניין
בהגות חוץ דתית. ואולם תנאי החיים לא אפשרו ליצחק לרכוש השכלה מסודרת (את ההשלמות עשה כל
חייו כאוטודידקט). בגיל 3 החל ללמוד ב"חדר" ובגיל 7 נכנס לבי"ס ממלכתי פולני בו הספיק ללמוד רק את
שנת הלימודים הראשונה (בהצטיינות רבה), אך אז פרצה מלה"ע הראשונה ועימה גם קץ לימודיו הסדירים.
יהודי האזור החלו לנוס מערבה מאימת צבא הצאר והקוזקים. הנדודים נמשכו 8 חדשים עד שניתן היה לשוב
הביתה, לעיירה שהייתה תחת כיבוש הרוסים, ואח"כ עברה חליפות בין שלטון הרוסים לשלטון האוסטרו-
הונגרי.
עם השיבה הביתה חלתה האם ושנתיים, עד מותה, הייתה מרותקת למיטה, כך שעל יצחק, הבן הבכור,
הוטל לעזור בפרנסת המשפחה ולוותר על לימודים. ידע בסיסי הוא למד מפי אביו.
בגיל 11 נתייתם יצחק מאימו (יחיאל היה בן 8 )והאב נשא אישה שנייה, שתחת "מרותה" סבלו מאד שני
האחים וחוו חיי עוני ומחסור. האם החורגת ילדה 3 בנים ובהעדפתה אותם על פני יצחק ויחיאל היא חסכה
מפי " הגדולים" מזון למען ילדיה שלה.
בראשית נעוריו נשלח יצחק ללמוד חייטות, כשוליית חייט. כצעיר אידיאליסט הוא יצר קשר עם צעירי תנועת
" פועלי ציון", השתתף בקורסי ערב שהם ארגנו ו"נדלק" על האידיאלים הציוניים- סוציאליסטיים. עד מהרה
נהיה פעיל במפלגה.
בגיל 20 הוא יצא לעיר טארנוב לחפש עבודה במקצועו. הייתה זו עיירה שמחצית אוכלוסייתה יהודים
ותעשיית הטכסטיל הייתה בה מפותחת. יצחק התגורר בשכירות אצל משפחה שכל דירתה חדר אחד.
תקופות ארוכות היה מובטל והשתכן אצל ידיד. בכל מקום בו שהה עשה מאמצים גדולים להרחיב את
השכלתו.
ב1929 הביע בפני מנהיגי המפלגה בוארשה את רצונו לעלות לא"י ,אך הם סברו שפעילותו המפלגתית
חיונית ודרשו ממנו להישאר.
ב1933 הואשם יצחק באשמת שווא של פעילות אנרכיסטית והושם בכלא בתא בודד. כעבור זמן קצר שוחרר.
באותה שנה היה בין מארגני שביתה גדולה של פועלי הטכסטיל שדרשו לקצר את יום עבודתם מ-14 ל-10
שעות. השביתה נמשכה 3 חודשים ורוב השובתים רעבו ללחם. בהתארגנות כללית של מפלגות היהודים
הוא נבחר כציר היחיד של "פועלי-ציון".
באותה תקופה חי יצחק עם חברתו, גולדה, בהתאם להשקפותיהם החופשיות, בלי גושפנקה דתית או
אף נישואים אזרחיים. דבר זה גרם בושה גדולה למשפחה. לקראת לידת בנם, אהרון (1937 )הם בכל זאת
העמידו חופה והזמינו את אביו של יצחק.
77
עם פרוץ מלה"ע השנייה , כשהגרמנים מפציצים את עיירתם, החלה בריחה המונית מזרחה. הזוג לקח את
הפעוט בן השנתיים בעגלת תינוק, ויחד עם יחיאל ורחל החלו הנדודים. המונים הלכו לצידי הכביש ועליו
פקקי תנועה, בעוד מטוסי הגרמנים יורים עליהם צרורות בגיחות. כל הדרך עד לעיירה הבאה הם סבלו
מצמא ושם מצאו מקלט אצל קרובת משפחה. באותו ערב שודרה ברדיו הודעת ממשלת פולין שעל כל
הגברים המסוגלים לשאת נשק, להתרכז בנקודות איסוף ולהתחייל. למחרת נפרד יצחק בפעם האחרונה
מאשתו ומבנו ויצא עם יחיאל ורחל מזרחה למצוא נקודת איסוף כלשהי (כנראה שלא הייתה).
בהגיעם מעבר לנהר הסן כפליטים בשטחים השייכים לברה"מ נכלא יצחק לאחר שהואשם בחברות במפלגה
אנטי- מהפכנית, ואח"כ (יחד עם עוד למעלה מ-1000 אסירים בני לאומים שונים) נשלח למחנה עבודה
בצפון מזרח ברה"מ, בו הועסקו כולם בכריתת עצים, כמעט ללא מזון, ובחורף בקור של קרוב למינוס 40
מעלות .
שם "בילה" יצחק למעלה משנה וחצי. ביוני 1941 ע"פ הסכם עם ממשלת פולין, החלו לשחרר את האסירים
הפולניים.
עתה החלו נדודיו מעיר לעיר לחפש פרנסה ומקומות לינה. לבסוף גויס לצבא האדום ואח"כ, לבקשתו,
הועבר לצבא הפולני. עם שחרורו מהצבא, כמה חדשים לאחר תום המלחמה, חזר לעיירתו ושם נודע לו
גורל עמו וכן גורלותיהם של אשתו ובנו וכל שאר בני משפחתו,שנרצחו כולם, פרט ליחיאל ששהה במחנה
עבודה במזרח ברה"מ.
בטארנוב הוא שב לפעילות ציבורית, ומטעם המפלגה נתבקש לעבור לקראקוב ולהקים קיבוץ הכשרה
כהכנה לעליה לא"י (העלייה הייתה עדיין בלתי לגאלית). הפולנים לא אהבו את שיבת היהודים לבתיהם
וארגנו פוגרומים ורציחות. חלק גדול בפוגרומים אלה היה לפרטיזנים הפולנים.
כיו"ר הועד המחוזי של היהודים עסק יצחק בהברחה בלתי לגאלית של עולים. הוא התחתן עם מלכה שניהלה
את מטבח הקיבוץ, וב- 1947 נולד בנם הבכור, צבי.
בראשית 1950 הם קיבלו סוף סוף היתר עליה ובהמלצת יואל קצן (קציר), אותו הכירו כשליח הסוכנות,
הצטרפו, יחד עם יחיאל, רחל ובנם צבי, לגבעת-חיים.
ב – 1951 נולדה בתם, ברכה.
יצחק ניהל תקופה ארוכה את ענף הברווזיה, כיהן כמזכיר הקיבוץ והיה אחראי על מחסני בית החרושת גת.
אשתו, מלכה נפטרה מסרטן ב1964 ויצחק עצמו, נפטר ב 2009 -בהיותו בן 103.
יהי זכרו ברוך