ישי, בני בכורי, נולד לפני 26 שנה. הוא נפל בקרב אכזר, בשטח אוייב, ללא עדים חיים, העשויים לספר על רגעיו האחרונים.

לא איש דיבורים היה. קצת ביישן, ניחן באבחנת בני אדם. בגישתו הבלתי אמצעית, רצה לחזור בעד קליפות חיצוניות ולהגיע אל הגרעין האמיתי, הטוב. לא פעם נחל אכזבות קשות. ילדים אהב אהבה ללא סייג ואף עם זקנים מצא שפה משותפת. כל דבר אנושי לא היה זר לו. רחמן עד אין סוף, מוכן היה כל סבל בעולם להעמיס על כתפיו.

שבילי ילדותו לא סגו בשושנים. הן מבחינת תנאים קשים והן מחוסר יד חינוכי. ערני, תוסס ורגשן, נחבל רבות בקירות סמויים. את משמעות חיינו ספג באופן חוויתי: יצירת מולדת תוך אהבת האדם והטבע. אלה הפכו עמודי התווך של ישותו. טבע הכרמל היה לביתו. ברגליים יחפות סרק כל סלע וכל צוק. שרצים למיניהם מישש בידיו ותהה על סוד קיומם. קינים נדירים ומחילות נסתרות גילינו יחדיו בטיולים יום-יומיים. שמרנו סודם, פן יבולע להם.

בגיל 13 היה ישי גבוה קומה ותמיר. אביר צעיר שרצה לסוכך על אימו. הצטרכתי להרים ראשי אליו ותחושת פליאה עברה בי. התפעלות כל אם, על שגופה הנשי יצר דבר כה גברי.

גיל ההתבגרות. טרקטור חורש, שדות מבהיקים בשמש. האדמה נכנעת לשליטת האדם. אלה היוו תחליפים לשוטטות בטבע. תקופת הצבא מתקרבת. ואז, על סף תקופה זו, בה פסיעה בלבד מפרידה בין חיים ומוות, גמלה בי ההחלטה: לא לכפות רצוני עליו ולא להתערב בחייו. במלחמת ששת הימים לחם בסיני. במלחמת ההתשה שימש כמדריך בקורס קצינים, כשיום אחד הודיע לי על החלטתו להצטרף לחבריו בתעלה. בנימוק: "דמי לא קדוש מדמם של אחרים". שתקתי. בין מטר פגזים ורעמי תותחים ליקט צמחים מלוחים בחולות סיני. שתקתי כשהודיעו לי על פציעתו. שתקתי גם הפעם, בחיפושיו הרבים אחרי אפשרות להתגייס. אחרים הם, שאמרו לו לחדול מזה, בטענה שאת שלו כבר נתן. הוא הקשיב כשחיוך מבוייש נסוך על פניו. לאחותו אמר שמותר גם לנכה ליהרג, בו בזמן שרבים הם הנופלים הבריאים. ואל אשתו הצעירה פנה בבקשה להיקבר בכרמל האהוב עליו, באם יקרה הדבר.

היום השתיקה קשה מכל והצעקה מתפרצת. מה עשינו לכם, שאהבת החיים וצל המוות דרים בשכנות כה קרובה, כה טבעית לכם? אין זה הזמן לחיפושי תשובות. הכאב פורץ וקולח. קולח.

אנו, הורי הבנים המבוגרים, את תפקידנו גמרנו כלפיכם, אינכם זקוקים לנו עוד. אך אנו זקוקים לכם! זקוקים להתחמם לאור עלומיכם, לשמוח באושרכם, לחרוד חרדתכם. זאת היא משמעות חיינו! ככלי ריק ונבוב סובבים אנו בעולמנו, עולמכם, שנטשתם בעבורינו, בעבור בטחוננו. אלפי הורים קוברים בניהם תחתם בזעקה חנוקה: "תנו להם לחיות!".

אומרים שאין לנו ברירה.

חנה

23 נובמבר 1973.

השאיר אחריו אישה: נעמי, ובת – מיכל, שלא זכה לראותה, הורים ומשפחה.