ישראל היה פועל בן פועל. אצל אביו הנגר למד את המקצוע. עוד בנעוריו עזב את קוטי שבגליציה, בה נולד והגיע לגרמניה לברלין, שם עבד במקצועו וספג מההשכלה הגרמנית. כשראה כי הקורבנות הראשונים של הגרמנים הם המהגרים ובעיקר היהודים, חמק מגרמניה והגיע ארצה. ישראל הצטרף לגבעת חיים בתקופה הראשונה של העלייה על הקרקע. גבעת חיים של קדחת וביצות על גבול ישובים ערביים צפופים ועוינים. בצעדים חרישיים התהלך בתוכנו כמעט חמישים שנה. איש עבודה היה כל ימיו. רוב שנותיו עבד בנגריה. היתה לו יכולת הסתגלות מצוינת, תפיסה מהירה וחריצות. מסירותו לעבודה היתה מעל ומעבר. ראשון בין הבאים ואחרון בין ההולכים. כשלא עמדו לו עוד כוחותיו הפיזיים עבר לעבודות שירותים קלות יותר. אהב מאד את משפחתו ובעיקר אהב לספר לילדיו ספורים. היה מספר כשכל הילדים מצטופפים סביבו כדי לשמוע. הילדים היו שותפים בדמיונם לכל אשר קרה אצל הרב ב״חדר". הנכדים שנולדו הפכו לטעם חייו, למרכז עולמו… המר לו הגורל מאד. המהלומות שירדו עליו כופפו את גופו ופצעו את נשמתו. תחילה מותה של ינקה, רעייתו ואחר כך מות בנו הבכור משה בתאונת דרכים קטלנית. האסון הזה רוצץ אותו כליל. משענתו האחרונה, רעייתו גרדה, סעדה אותו בנאמנות עד יומו האחרון. מדברי חברים …איש נוח היה לבריות, כתובת לכל מי שנזקק לטובה כלשהי, לעזרה מנגר. תמיד קשוב, מוכן לסייע, אם בעצה, אם במעשה. היה צנוע ומסור, איש רעים, אהב שיחה ואהב להתבדח. את הבדיחות כאילו שלף מהשרוול… בענוותו ובצניעותו לא הרבה לעולם שיחה על עצמו וכשהשיח לבו בשנות חייו האחרונות לא על עברו דיבר; כי אם על מכאוביו הרבים, בגוף ובנפש…