אמא נולדה בשנת 1925 בפריס, לאב אלג'ירי ולאם גיורת.
בגיל 12 חלתה אמא בשחפת ובלתה כשנתיים בבתי חולים ובתי מרפא – שנתיים אלה חרתו חותם עז על כל
חייה. בתחילת המלחמה ברחה המשפחה מפריס לדרום צרפת. אמא המשיכה לקבל טיפולי שחפת. לאחר
ארבע שנות פליטות בדרכים, המשפחה בחרה להסתתר בכפר הולדתה של סבתי. אותו זמן יצאה אמא
ללימודי סיעוד במרכז צרפת.שבועיים לפני שחרור צרפת נהרגה סבתא בהפצצה אמריקאית. סבא, שנותר
מטופל באחותה של אמא, קרא לאמא להפסיק את הלימודים ולבוא לטפל במשפחה.
שנתיים לאחר תום המלחמה החליטה המשפחה לנסוע לבקר קרובי משפחה באלג׳יר. בדרך, ברכבת, נפל
לפתע האב – ומת. שתי האחיות, בנות 21 ו-14 ,נותרו לבדן. הן חזרו לפריס. אמא, הבכורה, טיפלה באחותה
הצעירה ודאגה להמשיך את החיים.
שנתיים מאוחר יותר הגיע לביקור בן־ דודה של אמא, פעיל מטעם התנועה הציונית "דרור" -בנימין אלוש.
אבא ואמא החליטו להקים משפחה. אבא, ציוני פעיל, שאף לעלות לארץ, ואמא, שהשתייכה לתנועה
ה״בנימיניסטית" הלכה אחריו, למרות שהעדיפה להישאר בפריס.
ב-1950 עלתה המשפחה לארץ וחודשיים לאחר מכן נולד יגאל – אחי הבכור. לאמא לא הרשו, בשל השחפת,
להתקרב לתינוק אלא לאחר שלושה חודשים. אבא הרגיע את אמא ואמר: "למטפלת יש יותר ניסיון בגידול
ילדים מאשר לך".
לאחר שנתיים וחצי יצאה המשפחה לשליחות בפריס – אמא הרגישה שם בבית. בתום השליחות אמר אבא:
"איני יכול למעול באמון החברים", והיא נקרעה שוב מהעיר האהובה עליה.
כאשר אני נולדתי, היתה אמא נחושה לטפל בעצמה בתינוקת.
אמא עבדה במרפאה ככוח עזר, ונפגשה עם הרבה חברים. היא אהבה את העבודה. בזמנה הפנוי טיפחה
את הבית והגינה, שתי האהבות הנוספות שלה. בקיבוץ השתתפה בארגון אירועים, לצד תחביבים כפרחים
וספרים.
בשנת 1974 שוב נשלחו הורי לשליחות בפריס. הפעם נסעתי אתם והייתי עדה לחיבור העז של אמא לעיר
הגדולה. רק אז הבנתי עד כמה חשה עצמה נטע זר בקיבוץ.
אמא מצאה אושר רב בנכדיה, והם פיצו אותה על החסך שהיה מנת חלקה בעת גידול ילדיה שלה.
עם מותו של אבא, לפני תשע שנים, חלה הידרדרות בבריאותה של אמא. את השנתיים האחרונות היא בלתה
בבית שקמה, שם התאפשר לה להחיות את הכישורים החברתיים, אותם זנחה במשך השנים. בתקופה
האחרונה התאשפזה שוב ושוב בבית חולים, בעיקר בגלל קשיים במערכת הנשימה והלב. באשפוז האחרון
לא חזרה אל עצמה, דעכה לאט לאט אל מותה.
דנית
 

את מוניקה ובנימין הכרתי בגיל 11 נאשר גרנו יחד בפריס ברחוב רוסלה 19 ,לא רחוק מהאינווליד. יגאל היה
בן חמש ונעמי אחותי בת שש. אבא ובנימין היו בשליחות מטעם הסוכנות היהודית, בנימין בצרפתית ואבא
– ביידיש, וכל בוקר יצאו יחד ל ״ללשכה".
שתי המשפחות חלקו דירה רחבת ידיים ומטבח משותף; מוניקה נסתה להדריך מעט את אמא בבישול ואני
חושבת שלו אמא היתה בחיים, היתה מספרת על סוגי המאכלים שמוניקה נהגה לבשל – מה שאני זוכרת,
זה את ריח הצדפות שהתפשט בכל הבית.
בנימין היה זה שלימד אותי צרפתית – כל יום בצהריים הגעתי למשרדו, ושם עשה עלי את "נסיונותיו"
הראשונים )והמבריקים( בהוראת הצרפתית. עד היום אני נהנית מהגישה/השיטה שלו וגם מהתוצאה…
אחרי שחזרנו לארץ, הפכתי את מוניקה ל״בת ברית"… כשהתגעגעתי לדבר צרפתית נהגתי להגיע אליה
במיוחד. אל הבית של מוניקה ובנימין נכנסתי כאל היכל קודש של אסתטיקה ויופי; לראות, להשתאות ולא
לגעת. אני זוכרת איך מוניקה נהגה להסתכל עלי במעין תגובה, ברור שכך צריך להראות בית, לא?
שנים לאחר מכן שמרתי על אותה תחושת קרבה אוהדת ובכל מפגש, מקרי או מכוון, החלפנו מילים
בצרפתית שבשבילי היו חלק מהזכרונות מהזמנים ההם, בפריס.
חיה רגוסין.