בת פינקנסון, יעקב ורחל נולדה בוינה, עלתה לארץ מאוסטריה בשנת 1921 .מרים נולדה בפרואר 1913 לרחל ויעקב פינקנסון, שניהם יוצאי רוסיה. אביה למד רפואה בווינה ומלחמת העולם הראשונה מצאה אותו בלבוב שנכבשה ע״י הרוסים. כנתין רוסי גויס לשנה לצבא. אימה החליטה להצטרף לאחיה שהיה כבר בארץ וב- 1921 הגיעו ליפו עם זרם העלייה השלישית. האב עלה ארצה כרופא ב- 1925 .בראשית היו בת״א-יפו ובהמשך בקואופרטיב התיישבותי בפורייה, ואחר כך – בעקבות נדודיו של אבא הרופא, מראשוני הרופאים של "קופת-חולים". מיד עם היווסדה, ליווה על סוס ופרד ראשוני המתיישבים בעמק מבסיסו, צריף חולים בעין חרוד. לבסוף נחתו בחיפה ומרים החלה לימודיה בעממי ובהמשך בביה״ס הריאלי. על אף החומרות ה״פרוסיות" של הראלי תרו בטיולים מפרכים את הארץ וכך הגיעו גם לכפר גלעדי ותל-חי, ונקשרו קשרים עזים עם המקום ועם מניה שוחט וילדיה. ההיכרות עם אנשי "השומר" ועם ילדיהם והנוף הגלילי הטביעו רושם עמוק שלא נמחה מתודעתה של מרים. חיפה ־ באותם ימים היתה גם עיר הקיבוצים שעבדו ופעלו בעיר ובסביבותיה. קיבוצי "השומר- הצעיר״ וקיבוץ ג׳ מתוכם, שלחו שליחים לבתי-הספר במאמץ לכונן תנועת – נוער חלוצית. וכך הגיעו שליחים גם לריאלי ושם נפגשו עם קבוצת הבנות שהתבשמו מטעמה של כפר-גלעדי וה״שומר". עם פילוגו של קיבוץ ג׳ נתרחש מאבק על נפשן של הצעירות ויצחק בן אהרן זכה בו. בהדרכתו נוצר הקשר עם קבוצת החוגים, יוצאי הגימנסיות הרצליה וירושלים. רובן נטשו את הלימודים על סף בחינת הבגרות והצטרפו לקבוצת החוגים בעין-חרוד שעל יד המעיין ובעין טבעון, כפר יחזקאל של ימינו. מרים למדה תורת האפייה ונדדה עם שלוחותיה של הקבוצה שביקשו את לחמם בעבודות רוטנברג בנהריים וכיו״ב. ב- 1931 נקשרה ברית האהבה בין מרים לבין מדריכה ומחנכה יצחק ועברה לקבוץ ג׳ שהצטרף באותם ימים לקבוץ המאוחד. מעתה משתרעת דרך ארוכה של תמורות, התעצמות והתחשלות האופי, יחד ובנפרד עם בן אהרון בכל לבטיה של התקופה. שהתה בשנות השלושים חודשים עם עושר רוחני ונפשי בווינה, שחזרה אליה מחדש. ילדה את בנה הראשון, יריב. הצטרפה לפעילותו של בן אהרון במפלגה ובהסתדרות בתל אביב. יצאה בשליחות עם בן אהרון בהשאירם תינוקם יריב בידי המטפלות של בית התינוקות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בן אהרון מתגייס ליחידות החפרים של הצבא הבריטי ונופל למשך ארבע שנים בשבי הנאצי. מרים עוברת עם יריב לירושלים ונענית שם לקריאת התגייסות לרמת-פיקוד גבוהה בשורות המודיעין של "ההגנה". אלה הן שנים מכריעות בעיצוב אופייה ועצמאותה ובטחונה העצמי. עם שובו של בן אהרון מתאחדת המשפחה שוב בגבעת חיים. שנות הבדידות שהורגשו מצד מרים בשנות נטישה מבעלה האהוב – כשהיא בשיא פריחתה – ושנות השבי והמרחק של בן אהרון השאירו כמובן חריצים בליבות הזוג. ב- 1954 נולד בנה השני ישעיהו, בהפרש של כעשרים שנה מבנה הראשון. אהבתה לספרות, לאומנות, לדרמה ולשירה הביאו אותה בגיל מבוגר יחסית לספסלי הלימוד באוניברסיטה ולא עברו ימים רבים והנה היא מורה ומחנכת בבית-הספר בבית, בחברת-נוער ובהמשך ובשיאה כמורה במקצועות שלה ב״אורנים." מתערה במקום במשך עשור, מזה כשלוש-ארבע שנים כמנהלת וממשיכה מעבר לגיל ה״פרישה" הפורמלית. עם גמר שליחותה באורנים חוזרת הביתה, מבקשת לעצמה סדן לכוחות היצירה והיוזמה כשבתנועה מתעופפת הסיסמה של "קיבוץ לומד". מרים מגייסת פעילים ופעילות מסורים ונלהבים בבית ובאזור עד שקורמת עור וגידים "האולפנא" לחינוך מבוגרים". יצירה ייחודית וראשונית בהיקפה ובממדיה בתנועה הקיבוצית ומעבר לה. מרים זכתה לראות גם בימי חוליה האכזריים בחברות ממשיכות, וזו אחת הנחמות והחיזוקים במאבקה נגד החולי הממאיר שקנה אחיזה בגופה. בעשור האחרון של חייה טעמה מחדש ואולי אף ביתר עמקות את טעמה של אימהות בהיותה לסבתא מבורכת בנכדים מופלאים ואיתם יחד ננצור את זכרה.