מרים פרוינד נולדה בפראג בשנת 1898 ,למשפחה אמידה
ומתבוללת. בבית היו לה שלוש אחיות ואח צעירים ממנה.
בנערותה למדה מלאכת מחשבת, עבדה בזה והשתתפה בקיום
המשפחה. מלחמת העולם ומצב החברה שלאחריה, גם פירוד
שחל בין ההורים, ערערו את הבית אליו היתה קשורה ביותר,
הביאו אותה לשלילה גמורה של החיים האירופאים הבנויים
על הממון בלבד. שנות ה – 20 חלוצי העלייה השלישית זרמו דרך פראג בחותרם ארצה בדרכים שונות,
מלאי להט המהפכה, האישית והכללית. מרים נדלקה לרעיון הציונות החלוצית. בשנת 1925 יצאה בפעם
הראשונה להכשרה והמשיכה בה, בהפסקות קצרות עד לעלייתה ארצה ב – 1929 .תנאי ההכשרה היו קשים,
דרשו מכל חבר הכשרה בודדת וגם בקבוצה, ולאחר כל אלה ניתן לה לעלות רק בתור תיירת ללא רישיון
עליה. עבדה – בעין טבעון, חיפה, חדרה, גבעת חיים לרוב במטבח, תקופה ארוכה בגן הירק. ניסתה את
כוחה להיות המחנכת של הכיתה הראשונה בבית הספר בגבעת חיים. התחילה בלי הכשרה, בלי ניסיון ובלי
השכלה בענייני חינוך, אבל היתה אישיות מחנכת, בעלת אמונה גדולה אמונה בחיים, באדם ובילד. אחר
הניתוח, חזרה לעבודתה בכיתה, בלי להתחשב ביכולתה הפיזית, הצטערה רק שאסור לה להשתתף בטיולי
הילדים ובמחנותיהם. היו לה דרישות גדולות לגבי החברה הקיבוצית ולגבי כל פרט, אבל דרישותיה לא הופנו
כלפיהם בלבד. מחשבתה היתה במידה והיא עצמה תוכל לחיות בדרכי החברה החדשה, יוכל לעשות זאת
כל פרט אחר, וע״י זה החברה כולה. בהגשמה בצורת חיים קיבוציים ראתה את הטוב והנעלה בתוך עצמה.
היתה אדם בעל ביטוי רשמה הרבה, לפרסום ולהבהרת מחשבותיה עצמה, סגנונה היה ציורי ומדויק, דומה
לדוגמאות שאהבה לצייר. אהבה לכתוב מכתבים, לקיים קשרים עם ידידים רחוקים, ובעיקר כתבה לאמה
אשר אותה שיתפה בחייה שיתוף מלא.
חייה סמל הכוח שנרכש במאמץ, סמל ההגשמה העצמית. נפטרה ממחלה ממארת. הניחה אחריה את
בעלה אייקו, בן עמוס. משפחה בארץ, בקיבוץ ובגולה. לא זכתה לראות בחייה את הנכדים.
מרים מספרת
מחנכי היו בית הורי, בראש כולם אמי. אני מכבדת אותה כאשה חכמה וישרה – פשוט כאם. תמיד הייתי
מאושרת. בהיותי ילדה אהבתי לסדר ולהרכיב. מראיהם של שדות מאיזה רמה, כשהם נראים שטחים שטוחים
בצבעיהם השונים, מילא את לבי גיל. השתייכתי לקבוצת הכשרה אשר בטוהר חייה, ביושר ובחברתיות,
בחינוך עצמי ובסבלנות הדדית, היוותה שיא, קבוצת הכשרה מושלמת. עבדנו במסירות ובהתלהבות.
החלטתי להישאר בעין־חרוד. שם הרגשתי את עצמי נפלא. רציתי לראות רק הגשמה ושלמות. שונים היו
חיי בעין-טבעון. שם הרגשתי ניצול מצד החברה. ההסברה – אלו הם הוותיקים ועלי בתור "ירוקה" להיכנע
לתנאים הנקבעים על ידיהם. הרי זה רק מקום מעבר. תקופה חיפה היתה המשפילה ביותר, אוירה של
התחרות, ההיפך ממה ששאפנו כל שנות הכשרתנו. שמחתי שנשלחתי למשק-בית. עבדתי לשם עבודה
ולא לשם רושם, שילוב בין הכרה פועלית, עבודה מסורה ואוירה של חברתיות בבי״ח "שמן". הוכרחתי
לפעול נגד הכרתי, זה היה בנהלי את המטבח. קנינו בשוק הערבי, הרגשתי את המעליב ביחסינו אליהם.
בתור איש שהתרגל להתייחס לבני-אדם באמונה ובכבוד לא יכולתי בקלות לשנות את גישתי אפילו אם
הם "רק ערבים".בואדי-חוארית באתי כבר להגשמה, למשקנו אנו, ליצירתנו – עבודה במלוא המרץ ובמלוא
הכוח, בלי התחשבות במספר שעות העבודה. תקופה נהדרת! הרגשה של יצירה בכל עבודה, התמסרות,
התלהבות, ללא שמץ של עייפות. מועיל יהיה לנו לחזור במחשבותינו לתקופה ההיא ולהגיע מחדש להכרה
שגם היום חיינו חיי יצירה הם.
45
וי