מרים לורנץ.מגיל 9 היתה חולת לב, הרופאים לא האמינו שתגיע לגיל בגרות. אסרו עליה ללדת וביקשו להטיל עליה משטר של הגבלות. מרים סירבה לקבל גזר דינה זה לחיות חיי נכות .חייה היו מלאים ולעיתים סוערים, הם שיקפו את עוז רוחה, את אומץ ליבה הבלתי רגיל ואת צימאונה לאהבה, לפעולה ולאתגרים. היא ניחנה ביופי, במנהיגות ובכישרונות רבים. כילדה הקסימה את משפחתה וסביבתה בדקלום, בשירה בחיבור מחזות, ביומם, וכשחקנית" כשרון תיאטרלי זה עמד לה כאשר נכנסה לתנועת נוער, קודם לתכלת-לבן ואחר מכן לנוער הסוציאליסטי של המפלגה הסוציאל דמוקרטית. במהרה היא שילבה פעילות פוליטית עם ארגון מקהלות מדברות, הצגות דרמה פוליטית, דקלום ושירה. היא היתה בת שבע עשרה כאשר נדלקה לרעיון הסוציאליזם המהפכני והחליטה להקדיש את חייה לפעולה פוליטית מהפכנית .בכך באו לביטוי חוש הצדק הנטוע בה והצימאון לחיות למען חזון כלל -אנושי/ חזון הסוציאליזם. אולם החלטה זאת הביאה אותה להתנגשות גלויה וחריפה עם בית הוריה, בית ציוני מגשים, שראה בדרכה ופעולתה בקו ב הנוער היהודי חתירה תחת היקר להם מכל-חינוך לציונות מגשימה. מרים עזבה את ביתה והוציאה את מלוא המסקנות מהשקפותיה. היא עברה לגור בין פועלי עיירות החרושת שבסביבת קארלסבאד, חיתה בתנאים של דלות ועוני כאשר כל מאוויה ומרצה נתונים למאמץ למען קידום תודעתם של הפועלים ואירגון מאבקם המהפכני. היו אלה שנים של מאמץ גופני, נפשי -איטנטלקטואלי עליון; שנים בהן היא עברה ממקום למקום, מעיירה לעיירה; מארגנת סניפים, אספות, שביתות; נואמת, מתווכחת ומארגנת מופעי תרבות. לעתים נאסרה, הועמדה למשפט ונכלאה בבתי סוהר. אומץ ליבה, הופעתה הנאה והמבריקה, התלהבותה וחריפותה השכלית יצרו לה מעמד מיוחד של חיבה והתפעלות הן בין אוהדיה והן בין מתנגדיה. בקרב הפועלים ומשפחותיהם הפכה מרים לדמות ידועה ומופלאה שלא במעט היתה קשורה עם מוצאה "הבורגני" והיותה יהודייה. מרים הצטרפה למפלגה הקומוניסטית עוד בטרם עליתם של הוריה ארצה ב-1932 היא עלתה בסולם התפקידים במהירות ונבחרה כנציגת ארנון הנשים למרכז המפלגה של בוהמיה. במשך אותה התקופה הלכו והחריפו ההתנגשויות עם מפלגת הגרמנים הסודטיים בהנהגת קונרד הנליין שהייתה הזרוע הנאצית בצ'כסלובקיה. אווירת האלימות וההסתה האנטישמית הפרועה שהלכו וגברו עם גבור כוחו של היטלר מעבר לגבול היוו סכנה ישירה לחייה של מרים אולם לא הרתיעו אותה מהמשך מאבקה נגד הפשיזם ביתר שאת. החלטתה היתה נחרצת לא לנטוש את החזית, להמשיך את מאבקה יחד עם חבריה. המפנה בחייה בא עם לידתה של עליזה, בתה , באביב 1938 – עת פלישת היטלר לאוסטריה וערב המשבר הצ׳כו-סלובקי. על מרים היה לבחור בין אחריותה כאם לחיי ילדתה לבין נאמנותה לעבודתה הפוליטית כשברור היה שמאבק זה נדון לכישלון וחייה בסכנה. היא הכריעה למען אמהותה וילדתה ונמלטה יחד עם עליזה בסתיו של שנה זאת דרך הגבול החתום של צ׳כוסלובקיה דרך הונגריה ויוגוסלביה לטריאסט, משם הגיעה ארצה לבית הוריה ומשפחתה, כאן הגיעה לסוף דרכה ועליה היה לבנות מחדש את חייה. מרים כדרכה הוציאה את מלוא המסקנות מהכרעתה כאם. אט אט הפכה ארץ ישראל להיות ביתה ומולדתה, כאשר הדאגה והאהבה לילדיה, לבני משפחתה הפזורים על פני הארץ וההזדהות עם גורלם ועתידם בונה גשרים ומצמיחה קשרי השתייכות. הגורם המרכזי בקליטתה הפנימית, היה הקיבוץ, גבעת-חיים בפרט, והתנועה הקיבוצית בכללה. כאן חיו סיטה, ובני משפחתה בקיבוצים אחרים. היא הזדהתה עם חזונו, דרך חייו וערכיו, ובקשה להשתלב במידת יכולתה הגופנית בעבודה ובפעולה הציבורית של הקיבוץ – בחגיגות ובמסיבות. אולם עולמה הפנימי היה מרוכז בראש ובראשונה בילדיה ולהם היא ביקשה להעניק כל מה שהיה יקר וחשוב לה; טיפוח היושר וההגינות, תחושה לצדק ונכונות להגשים את הטוב והנכון; ערנות ואהבה ליופי, לאמנות וספרות והרגשת סולידריות עם האדם. אף כי אמנותה בצדקת דרכה הקומוניסטית נהרסה נוכח ברית סטלין-היטלר, משפטי סלנסקי, גלויי משטר הטרור של סטאלין, היא נשארה נאמנה לחזון הסוציאליזם ולאמונתה באחוות העמים ושפטה את המאורעות בארץ ובעולם בהתאם לערכים אלה. מרים סירבה להתפשר עם עוול גם כאשר זה נעשה כביכול לטובת הכלל ולטובת ישראל. אף כי התנאים ובריאותה כפו עליה הינזרות מפעולה ציבורית, התענינותה בפוליטיקה היתה נלהבת עד חודשי מחלתה האחרונים. שיפוטה העז, חריף ועצמאי. עלייתם של הלאומנות, הקלריקליזם והווצרותה של החברה קפיטליסטית בישראל מלאו את ליבה בחרדה לעתידה של ישראל וליבה יצא לקראת אלה שביקשו לעצור תהליך זה, אולם על אף כל אלה היו חייה של מרים מאושרים. גם בשנים האחרונות כאשר כוחותיה הולכים ונחלשים ומאזן התפקוד הגופני מתערער – מאנה מרים לחיות חיי נכות. ביתה היה יפה ומטופח, גינתה מלאה פרחים, היא הקפידה על הופעתה ולבושה. נימוסיה היו אדיבים, דמותה אצילית ואלגנטית ופניה שמרו על יופיים ליבה היה עם ילדיה ונכדיה, היא דאגה את דאגותיהם ושמחה את שמחותיהם. עבורם היא המשיכה להיאבק במחלתה כאשר רק אומץ לבה, רצונה ורוחה העז מדרבנים את גופה הנחלש להמשך קיום . נפשה נמשכה אל האור ונשארה נאמנה לו. הניחה אחריה בקיבוצנו את בתה עליזה ומשפחתה, בנה איתן ומשפחתו, נכדים, ואת אחותה סיטה, אח ואחות בארץ.