נאוה מספרת: נולדתי בשנת 1910 – ברוסיה בעיירה ברסטצ׳קה, שהייתה מוקפת בהרבה כפרים רוסיים ואוקראיניים הידועים באנטישמיות הגדולה שלהם. בית הורי היה בית דו קומתי, מתחתיו היו חנויות. למשפחה הייתה חנות לבדים ששימשה את כל כפרי הסביבה. היינו שבעה ילדים במשפחה. אבא, חיים כהן, ירא שמים, חייו ערוכים ומסודרים בהקפדה חמורה במצוות הדת. בבוקר היה משכים לעבודת הבורא, ואף יום אחד לא עבר ללא לימודי דת בתלמוד. אחד הזיכרונות הראשונים שלי, שבשבת בבוקר היה אבא מקים את אחי ממיטותיהם שיצטרפו ללימודו. אמא, חנה כהן, הייתה אישה יהודית פשוטה וטובת לב. כל יום הייתה שולחת אותי עם תבשיל חם או בגד לסמטאות הנידחות של העיירה לבתי נצרכים. ואם התעצלתי פעם ללכת כרצונה, הייתה מטיפה לי מוסר. על קדושת השבת שמר אבא בקפדנות רבה. זכורים לי לילות השבת כשהכל מצוחצח ומבריק בכל פינותיו ועל השולחן פמוטי כסף. בשוב אבא מבית הכנסת היה מביא איתו לרוב אורח לשבת. זמירות השבת של אבא מצלצלות עד עתה באוזני בחשבי על בית הורי. הבית כמו בתים רבים בעיירה היה בית ציוני והרגשנו כאילו אנו פרוזדור לארץ ישראל. רוב בני הנוער והמורים היו בתנועות נוער. דיברנו רק עברית וכבר בכיתות הנמוכות היה בתוכנו גדוד מגני השפה שתפקידו היה לשמור שלא ידברו בשפה אחרת. אני הייתי בתנועת החלוץ. להורים היה קשה להשלים עם רצוננו לעלות לארץ. אבא אומנם העדיף עלייה לארץ הקדושה על שרות אחי בצבא הפולני אבל כאשר בא אחי להיפרד ממנו התעלף אבא ואחי יצא לבדו מבלי שמישהו ילווה אותו. חודשים אחדים לאחר מכן עלתה אחותי לארץ וכך נסללה דרך לעליית כולנו. ההורים ידעו שלא יעצרו בעדנו עוד, ובהגיע יום הבחירות לקונגרס הציוני הדהים אבא את מקורביו מהחוגים הדתיים בלכתו להצביע ובעד ארץ ישראל העובדת, "חייב אני לתמוך בילדי" אמר. קיווינו כי יבוא יום וכל בני משפחתנו יעלו אך לא זכינו. אבא מת בשנת 1941 .אמא, אחותי ומשפחתה ואחי נספו עם כל קדושי ברסטיצ׳קה. בשנת 1933 עליתי אני ארצה בסיוע אחי שהיה בארץ- בדגניה ושלח לי סרטיפיקט והגעתי ישירות לבה״ס החקלאי עיינות שם למדתי חקלאות ושם גם קיבלתי את שמי העברי, נאוה, מעדה פישמן מנהלת עיינות. הייתי "הנאוה," הראשונה בארץ. לעיינות הגיעו גם בנות מגבעת חיים ובהשפעתן ובעידודן הגעתי לגבעת חיים. כשירדתי מהרכבת בחדרה להתעניין איך מגיעים לגבעת חיים נדהמתי שפתאום ניגש אלי בחור עם כרכרה ואמר לי – בואי נאוה. חברותי בקיבוץ ידעו שאני צריכה להגיע ושלחו את החבר כצל׳ה עם הכרכרה להביא אותי. הלוואי והיו עכשיו מקבלים ככה חברים חדשים. המעבר לגבעת חיים היה נעים והרגשתי רצויה. חסרו מאוד בעובדים עם ניסיון בחקלאות והשתלבתי מיד בעבודה- עבדתי כחקלאית בעבודות חוץ והרכבתי יחד עם בחורים מכפר הרוא״ה את כל הפרדסים בחיבת ציון. יותר מאוחר התחלתי לעבוד במשתלה בגבעת חיים ובזמן מלחמת העצמאות נאלצנו לחסל אותה כי הרבה חברים הלכו למלחמה ולא היה מי שיעבוד. ואז עברתי 91 לעבוד במטע ונשארתי בו עד היותי בת 85. בהמשך לימדתי בערבים עברית את העולים החדשים שהגיעו מגרמניה וחיים היה אחד מהם. תלמיד מצטיין שמיד משך את תשומת ליבי. מהר מאוד מצאנו שפה משותפת, גרנו ביחד עם "פרימוס", המשמעות הייתה שלא הייתה לנו פרטיות כזוג. להתחתן לא היה מקובל אז למעשה רק כשהייתי בחודש השביעי עם עמית נסענו להתחתן בכפר הרא״ה, עשינו זאת בהפסקה שהייתה לנו מהעבודה. בשנות ה־ 50 ביקשה התנועה מגבעת חיים שתתן עזרה של כ״א לקיבוץ לוחמי הגטאות, ואני, למרות שחיים היה הרבה בצבא באותה התקופה, התגייסתי לעזרה. מזל שהייתה לינה משותפת וצרכי התנועה היו מעל הכל. רק בסופי שבוע הגעתי הביתה למשפחה. היום סיפור כזה נראה כלא מתקבל על הדעת אך באותה תקופה זה היה מקובל למדי. נאוה נפטרה בשיבה טובה, מוקפת בילדיה, נכדיה וניניה. יהי זכרה ברוך.