נכנסת לחיי בסערה. הייתי נשוי די טרי ואב לחמוטל בת השלוש, והרומן האסור היה כרוך בהכרח בגרימת כאב וצער עמוקים לבת זוגי ובתחושת נטישה של בתי. אבל לא היה לי כל סיכוי. העיניים החומות החכמות עם זיק החיים המרצד בהן תמיד, שרואות ומבינות הכול מבעד לסדקי הקונכיות ולא יודעות שובעה, העור השחום, החושניות הכבדה, החיוניות האדירה, אצבעות הידיים שהן כמו שורשים באדמה תחוחה. אז עוד לא היטבתי להכיר אה פצעייך. היותך בת יחידה לאם חד-הורית עם אב לא ידוע הייתה חוויה טראומטית ומכוננת בחייך. רבים וטובים לא הבחינו בכך. וכך כתבת כעבור שנים בסיפור שכותרתו קלאוסטרופוביה: "כשהייתה קטנה הייתה מגדרת חללים בתוך החדר הקטן של אמה בקיבוץ. בכל פעם הייתה מקטינה עוד יותר את החלל בו התכנסה. מעט הרהיטים שהיו בבית שימשו אותה להקמת הקירות ההולכים וסוגרים את הבית הקטן, בו היה מקום רק לה בלבד. אך תמיד היה הבית עדיין פתוח מדי. רק כשהצליחה לגרור את כורסת העץ הקטנה והיחידה אל פינת החדר והפכה אותה אל מול שני קירות האבן שסגרו עליה משני צידיה הרגישה סוף סוף כמעט בטוחה. הפחד הפך לחיה קטנה ומוגנת שאיש מלבדה, ודאי לא אמה, לא יכול היה לגעת בה. אבל בערב, בחושך, כשהייתה צריכה לחזור לבית הילדים, דרך יער האורנים, הכל נפתח מחדש." בקיבוץ של פעם איש לא שם לב ולא טיפל במצוקותייך והיה עלייך לנהל את המאבק לבדך, והמאמץ להסתיר אותן מהסובבים אותך גבה ממך מחיר כבד. רק בשנים האחרונות זכית לעבד את החוויות הקשות של ילדותך. אותה חוויית ילדות ונעורים של בדידות, של נטישה, של תעלומה וסוד, חידדה אצלך את החשדנות, את קריאת המפה, את העמידה על טיבו של אדם תוך שניות, את הצורך להיות תמיד בשליטה, את הצו להגן תמיד על החלש ולמרוד בשררה, ואת הכמיהה להקים משפחה ענפה. לא תמיד הכול זרם על מי מנוחות בחיינו המשותפים. ההבדלים במזג ובקצב – הדומיננטיות שלך והפעולה הנחרצת לעומת ההתלבטות הנצחית, הפסיביות, האיטיות והביקורת העצמית המוחצת שלי – הובילו לא פעם לעימותים ומתחים. אחרי הכול, קשה לחיות לצד איתן טבע… אבל השתייפנו עם השנים ובליטותיו של זה מילאו את מגרעותיו של זה ולהפך. נדמה לי שבקופסה השחורה שלנו אפשר לקרוא שככל שרבו השנים כן התהדק הקשר בינינו, גברה האמפתיה והקבלה של האחר, היכולת לתת לכל אחד את המרחב הפרטי שלו, ההנאה הצרופה לשתוק ביחד או לדבר בפתיחות על כל נושא שבעולם והמסירות ההדדית. דווקא המחלה גרמה לך להרפות קמעה מהמושכות ולהרשות לעצמך להישען עליי. בעיניי, ואני יודע שגם בעינייך, השנים האחרונות היו היפות בחיינו. בנינו, כמו שהבטחתי לך באחד ממכתביי הראשונים, היו לשתילי זיתים סביב שולחננו, נולדו הנכדים המקסימים, הבית התרחב ונפרשו בו מרבדים צבעוניים – כמו בבית אמך – והמשפחתיות שכה ייחלת לה העמיקה שורש. מי שלא ראה אותך מטיילת עם אחד הנכדים, שרה לו ומשוחחת איתו ומשתעשעת איתו או איתה, לא ראה שמחה מימיו. גם ספר התמונות שהספקת להכין לאליה ליום הולדת שלוש על קטנטינה הנמלה שבוחרת בחופש הוא דוגמה נפלאה לאהבה ויצירתיות כאחד. בשנתיים האחרונות נתקפת גם בפרץ יצירה, ונופי הנפש שלך מדברים אלינו מהקירות סביב. הציור האחרון שלך הוא של פסים מעוגלים של חציר קצור בצבע אוקר שנבלעים בתוך חורשה עבותה בירוק כהה, שמעליה שמים בכחול כהה עם פס אור לבן מסתורי ברקע. יש בציור גם קדרות אבל גם הוד ורמז לאור שעולה. בצדק שאלת לא פעם, למה זה מגיע לי? למה עכשיו כשהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה? ותשובתי 97 היא שאת האדם האחרון שזה הגיע לו. חייך היו גם בלא המחלה קשים ורצופי מאבקים. אמרתי לך פעם שמה שאני רוצה עכשיו יותר מכול הוא לנשק את פצעייך, והיו כלא היו. תמיד אמרת לי שהדבר שמעניין אותך יותר מכול הוא אנשים. ובאמת הייתה לך יכולת מופלאה ומעוררת קנאה לתקשר עם אגשים, לגרום להם להיפתח לקראתך ולהגיע לידידויות נפש עמוקות. את גם היית זאת שהצלחת להגיע עם בנינו וגם עם בתי חמוטל לשיחות נפש עמוקות וכנות גם אם הן היו לעתים טעונות כאב. את כמה מהטובות בידידותיי "הרווחתי במשיכה" דרכך, ותחזוקת הקשר עם כמה מהטובים בידידיי עברה לא פעם אלייך. החודשיים האחרונים, בהם פרץ הסרטן כמו אש בשדה קוצים, היו דוגמה ומופת לרצון החיים שלך. את לא התמרמרת ולא נתקפת דיכאון. כשהבאתי לך קפה אמרת לי, "אח, זה כל כך טעים, כמה טוב למות עם טעם של קפה על השפתיים". כשכבר לא יכולת לזוז, הכרחת אותנו להוריד אותך מהמיטה לכיסא, ויומיים לפני מותך, כשהאחות שאלה אותך מה את רוצה, אמרת בליווי תנועות ידיים "החוצה, החוצה", כאומרת, אינני יכולה לסבול עוד את חוסר האונים הזה. אני רוצה לעוף מהמיטה ולחזור לחיים. פנייך נותרו יפים עד הרגע האחרון, רק העיניים החומות החכמות געשו מיוסרות מיום ליום. ביום האחרון חכית לי בעיניים עצומות למחצה ובנשימה כבדה – סופה של נשימה – ורק אז הרשית לעצמך להרפות ולנוח מהמאבק. פנייך הפכו שלווים ורגועים, ונדמו לראש שבט אינדיאני חקוק בסלע. דבר אחד אני יכול להבטיח לך: הסרטן אולי ניצח את גופך אבל לא יכול לרוחך. רומן גארי מספר בספרו "הבטחה עם שחר" כיצד במלחמת העולם השנייה, עת שכב קודח בבית חולים שכוח-אל בסהרה, קיבל כל יום מכתב מאמו מצרפת, וזה מה שהחזיק אותו בחיים. בדיעבד התברר לו שאמו, שכבר שכבה על ערש דוויי, הכינה לו מראש עוד מאתיים מכתבים ודאגה שמישהו ישלח לו אותם אחרי מותה. גם את ציידת כל אחד מאתנו – בני משפחתך, ידידותייך וידידייך וכל מי שהיה לו קשר איתך – בפיסת שמש, שתמשיך לחמם אותנו, להזכיר לנו, להאיר את דרכנו ולהבשיל פירותינו. אחרי הכול, זה גובל בהפקרות להשאיר אותנו כאן לבד בלי פיקוח… אהבתי ציפור רבת יופי, הציפור אהבה אותי. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי. בבוא יומי, אצטרף בשמחה למעופך הרוגע, נורצ׳ה אהובתי . מיקי