נחמיה נולד בפולין ב- 27 לדצמבר 1912 ,ברכבת, כאשר אימו נסעה לביקור משפחתי. משפחתו, חמישה אחים ואחיות חיה טוב בבית הסב בעיירה קטנה שבה רק 150 משפחות יהודיות וכן עוד בני לאומים שונים, ושמה –וורבה. למשפחה היו כמה פרות וגן ירק ומהם היתה פרנסתה. אחר כך, אביו נהיה לפקיד במנסרת עצים, פוטר וקנה מאפיה קטנה. נחמיה החל לעזור לאביו בעבודה אך כבר אז נמשך לרעיון העליה לארץ ישראל, ויצא להכשרה. לארץ עלה בשנת 1934 והגיע לקיבוץ גבעת חיים. בשנת 1946 נישא לבלה וכאן נולדו ילדיהם: אילה, נתן ופנחס. בקיבוץ עבד נחמיה בקבוצת הבניה בחדרה, בפרדס, במאפיה עם הונזו והרבה שנים עבד בברווזיה. אחר כך עבר לעבוד בחבתניה של גת. עקב הרעה במצב בריאותו, עבר לעבוד בהנהלת חשבונות, עבודה שסיפקה אותו ועזרה לו להתאושש לאחר מות בלה אשתו. באחרית ימיו, נאלץ נחמיה להעתיק את מגוריו ל"בית שקמה" ושם בילה את שארית חייו תחת השגחת הצוות המסור כאשר ילדיו ונכדיו מבקרים אותו ומשמחים אותו בבואם. רגע מותו בא לו לפתע, ביושבו עם כל החברים הוותיקים. ללא הגה ללא קול. בדממה יצאה נשמתו. יהי זכרו ברוך. 

נחמיה מספר: בעיירה היו שני בתי כנסת למרות שלא היינו אדוקים מאד. אני הרגשתי את היהדות שלי במיוחד בחגים ובעיקר ביום כיפור. האנשים היו קמים בלילות לסליחות, ולי כנער, זו היתה חוויה מיוחדת. חוויה אחרת הזכורה לי הם לילות הקיץ הקצרים, כשהזריחה החלה בשעה שתיים בלילה , וכשהייתי יוצא החוצה היה הטל זוהר כמו יהלומים. משפחתי לא היתה ציונית במיוחד, אך זכורים לי מאורעות חשובים כמו הקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים שהיה רגע של התעלות לכל העיירה, רצח ארלוזורוב שהשאיר רושם קשה מאד, ובמאורעות 1929 כל היהודים בעיירה התאספו בבית הכנסת והורידו את כל התכשיטים למען הישוב בארץ. לאחר שעליתי לארץ ועבדתי בפרדס, היתה תחרות עם הפועלים הערבים. "פתחנו צלחות" עם טוריה מסביב לעצים. עבדתי מהר וכל החברה אמרו לי "מה אתה רץ כל כך מהר?"