נוח נולד וגדל בעיר החסידות גור בפולין ולמד בישיבותיה. בימי בגרותו התגורר בוורשה והיה פעיל במפלגת פועלי ציון. בשנת 1924 עלה ארצה והשתקע בתל-אביב. עבד שנים אחדות בעיתון "דבר" בגביית דמי מנוי. למרות נכותו היה מהלך כל הימים מרחוב לרחוב, מתדפק על הדלתות ועושה עבודתו שליחותו. נוח היה גם איש ציבור, והיה מעורב בדברים ראשו ורובו, עד כדי שיכחה. ימי שנות השלושים והארבעים היו ימים של ויכוחים גדולים, ונוח לא החמיץ כל הזדמנות להיות נוכח בהם. נוח היה מראשוני המצטרפים לקיבוץ העירוני "אפעל", וראה ענין גדול במיזוג חיי העיר עם חיי קיבוץ. עם ראשית הגשמת הרעיון היה כחולם. לימים נתגלו בקיעים בחיי הקיבוץ, ורבים ונלהבים פנו עורף ועזבו. גדול היה צערו של נוח על רעיון שהכזיב ועל מפעל שנכשל. הוא התמיד בו עד סופו, וכאשר נוכח לדעת שאין למנוע את ההתפוררות נכנע ופרש. בואו לגבעת-חיים על מנת להמשיך בחיי קיבוץ, היה לו דבר מובן מאליו. צעדיו הראשונים בעבודה כאן. התבססותו בה וגאוותו על חלקו בה, ידועים לכל הוא אשר מעודו לא התנסה בעבודה גופנית, הצטרף בלהט לצוות המכבסה, והתמיד בעבודה זו עד אחרית יכולתו. ערירי התהלך. אולם הרגשתו לא היתה כזאת – הוא הלא היה "נשוי" לרעיונות ולמפעלים גדולים. קשריו עם ילדים היו לו מקור של שמחה וסיפוק. ילדי המשק, מהפעוטונים והגנים, הכירו את נוח היטב והיו כרוכים אחריו, ושכרם בצידם – דבר מתיקה שהיה מחלק להם. מצא את מותו בשעת טיול של בוקר, בשביל המשק. מות נשיקה. למדן ותיק היה נוח. אימרות חז״ל וקטעי אגדה ומדרשים היו שגורים על פיו. כמו רבים מבחורי הישיבה שהתפקרו הגיע גם נוח, בהסתר, אל הספרות החדשה. מי שביקר פעם בחדרו של נוח יכול היה להתבשם מהעושר הטמון במדפי הספרים שלו, החל מתלמוד בבלי המלא ועד לספרות של תנועת העבודה.