נתן נולד בקטוביץ, אז שלזיה הגרמנית. אביו היה רופא ילדים ידוע ואמיד, ולבן ניתן מיטב החינוך וההשכלה. אם כי המשפחה הייתה ספוגה תרבות גרמנית, נשלח הבן לגימנסיה פולנית. אחרי סיפוח שלזיה לפולין, ב – 1919 ,עקרה המשפחה לברלין ונתן התחיל ללמוד משפטים. התקרב לחוגי השמאל הגרמני. הפסיק את לימודיו, עלה ארצה, התחיל ללמוד חקלאות במקווה-ישראל ורכש לו ידיעות בעברית. למרות קשריו עם השומר הצעיר לא חשב בימים ההם להצטרף לקבוץ. עבר לסביבת תל-אביב, לשכונת בורוכוב. נשא לאשה ידידה מימי הלימודים והתיישב בגדרה. תכנן לחיות בקבוץ אך לא הגשים זאת בגלל מחלת אשתו. כך התחיל כחקלאי עצמאי זעיר. עבר לנוטרות. עם ראשית הגיוס לצבא הבריטי היה לו ברור כי מקומו שם. מצפונו היה לו מצפן – לא חפש חיים קלים. לגבעת-חיים הגיע נתן לאחר מלחמת העולם השנייה, כבודד, לפי המלצת חברים עמהם שרת בצבא הבריטי. פה הקים את ביתו מחדש והיה לרפתן. הוא השתרש בביתנו ובחיי הקבוץ לא רק על-פי יסודות אידיאולוגיים קדומים, כי אם כאישיות קיבוצית על פי תכונותיו. ראשית תפיסתו את. הקיבוץ – באמצעות לבו, בהומניזם העמוק שלו, הלא-שכלתני. תוך זמן קצר עודד נתן את אמונם ואת אהבתם של החברים – כעבור שנים מעטות יחסית – נבחר למזכיר. הימים היו קשים ומשברים פקדו את ביתנו הקיבוצי. לא רחקנו עדיין ממכת הפילוג על ספיחיו החברתיים והכלכליים ונתן, אשר כל דבר לקח קרוב ללבו נאבק קשות, באומץ ובחברות, בבעיות שנתקל בהן. מלא תפקידים שונים, חברתיים בבית, בתנאי שלא ינתק מעבודת כפיים. לעבודה היה לו יחס פנימי עמוק. הקים שתי מזכירויות: לחברה – מוקדשת לבעיות חברתיות ולכלכלה – עניני כספים, תקציבים וכו'. הודות לאהבה הגדולה שהייתה בקרבו ידע להתמסר, להקל ולקרב לחיים שלנו את עולי קוצ׳ין, דתיים, שומרי מצוות, השתדל שיוכלו לחיות אתנו לפי רצונם. לפי מסורתם ולפי הרגליהם. לאחר מכן, בהיותו מורה ומדריך בבית הספר – התמסר ללא גבול לבעיות המיוחדות של תלמידיו – חניכיו. בשילומים מגרמניה טיפל יותר מ – 14 שנה, עד יומו האחרון. ידיעותיו במשפטנות סייעו לו לסדר ענינים אלה במוסדות חוץ, אך עיקר הצלחתו היו מגעיו האישיים עם החברים, במצבים מורכבים שנתהוו בעקבות השילומים. צנוע ושקט, מעורה בחיי גבעת-חיים, אהוב ונערץ על ידי רבים. נפטר מהתקף לב. הניח אשה רות, בנות: נורית ורחל, משפחה בקבוץ ובארץ. 

מתוך ספר הפרוטוקולים "הקיבוץ הוא דבר חי, יש לראותו במציאות חיה עם עליות וירידות ועם כל החולשות של בני אדם. לכן עלינו לראות את חוסר השוויון כגילוי שלילי אבל בפרופורציה. רשאי וחייב הקבוץ להגן על עצמו, על התמצית – השותפות והאחריות ההדדית. כל חבר ישאל את עצמו מה הוא עושה למען החברה ואיזה ערכים חיוביים הוא הוסיף לה – כנגד הביקורת שהוא מותח עליה. חיי הקיבוץ הם אחריות כוללת הדדית".