אמא נפטרה אחרי יותר מ- 90 שנה, בשיבה טובה, מוקפת במשפחה אוהבת ותומכת, שסעדה אותה בימים
הקשים כשכבר לא יכלה לעזור לעצמה.
אמא נולדה בצ'כיה, בעיר הנופש והמרחצאות קרלסבאד/קרלו-ויוורי, למשפחה ציונית, בת שנייה מארבעה
ילדים. כבר בגיל 14 ,יצאה אמא להכשרה כהכנה לעלייה ארצה, שם עבדה בתנאים קשים שלא התאימו
לגילה. יותר מאוחר הצטרפה לתנועת תכלת לבן וב-1930 עלתה ארצה. בארץ הצטרפה לקבוצה של חלוצים
מרומניה שהקימו בחיפה את קיבוץ ג' של השומר הצעיר לימים קיבוץ גבעת חיים. אמא הגיעה לישראל
ראשונה ממשפחתה , לאחר מכן , בהדרגה עלתה המשפחה כולה.
בקיבוץ עבדה אמא בלול ובבתי ילדים, הייתה רכזת חינוך ורכזת בריאות ,ובמשך שנים, כולל תקופת המאבק
באנגלים- המצור על גבעת חיים והשבת השחורה- הייתה אחראית יחידה על המרפאה. את מקצוע האחות
רכשה תוך כדי עבודתה כעוזרת לצדו של ד"ר שיבא, שהיה רופא בגבעת חיים.
את אבא הכירה אמא בגבעת חיים. שניהם היו חלוצים צעירים, והוא לימד אותה עברית. כך התחיל הרומן
ביניהם, שנמשך 57 שנים, בהרמוניה, דאגה הדדית וחיבה. אמא הייתה מסורה בכל מאודה למשפחה
ולעבודה. אפיינה אותה יכולת נתינה מופלאה, נתינה ללא קץ – לכולם.
להוריה, שהתגוררו בשנותיהם האחרונות בקיבוץ, הקדישה זמן ומאמץ אין סופיים ובכך נתנה דוגמה אישית
יוצאת דופן לכולנו. אפיינו אותה חכמה והסתפקות במועט. אנחנו ילדיה זוכרים לה את סיפורי הילדות
והאגדות, מהכתב ומהזיכרון, את שעות ההקשבה למוסיקה קלאסית, את הדאגה התמידית לבריאות ולמה
שקורה לנו בבית הספר. את ארוחות הארבע שהתקיימו כל יום , וכללו, נוסף ללחם וריבה גם שיחות וויכוחים
על כל נושא שבעולם, בקיבוץ ובמשפחה , וכל דעה נשמעה בפתיחות ובכבוד וזכתה להתייחסות עניינית.
וכשנולדו הנכדים והנינים היווה ביתה מרכז חם ואוהב למשפחה הרחבה, כשהיא זוכרת את כל ימי ההולדת
ודואגת לכיבוד, למשחקים ולספרים.
בריאותה של אמא התדרדרה בגיל צעיר יחסית, בריחת סידן פגעה קשות ברגליה, היא עברה ניתוחים וסבלה
כאבים. אבל הכאבים מעולם לא גרמו לה לחדול מעשייה. רוחה הטובה, האופטימיות שלה, האכפתיות
והדאגה ליקיריה לא נגרעו ולו במעט. מעולם לא דאגה לעצמה, תמיד לאחרים.
כשלא יכלה כבר לעבוד בעמידה, החלה לסרוג במכונת הסריגה, כובעים ונעלי בית ואפודות לתינוקות,
שנחטפו ממש מתחת ידיה.
ב- 1993 ,נפטר אבא בשיבה טובה ואמא כדרכה לא נשברה. גם האבל והכאב על יעל אחותנו שנפטרה בדיוק
לפני 7 שנים, ב- 1995 ,לא המעיטו במאומה את השפע שידעה להעניק.
פעמיים נכנסה לבית שקמה, אחרי אירועים שנראו כסופניים, ופעמיים גייסה את כל כוח רצונה, כדי ללמוד
ללכת מחדש ולשוב לעצמאות יחסית בביתה.
תקופה ארוכה נלחמה בגבורה במחלות קשות ובטיפולים מתישים ופעם שלישית נכנסה לבית שקמה ולא
40
יכלה להיאבק עוד, המחלה הכריעה אותה.
אמא יקרה מתת בשיבה טובה והמוות גאל אותך מייסורייך.
אנחנו מודים לך על שגם בימייך האחרונים הצלחת ללכד אותנו סביבך, שנתת לנו את הזכות ללוות אותך
בימי סבלך, שזכינו לראותך מגיחה מפעם לפעם מתהום הכאב והפחד, מעניקה לנו חיוך מלאכי ומשתפת
אותנו במחשבותייך המעורבות בחלומות, בתקוות ובחששות. עצוב לנו וכואב לאבד אותך. תודה על כל
שהענקת לנו.
נזכור אותך תמיד.
יהא זכרך ברוך
המשפחה