אמא נולדה בראש השנה, ב-1909 ,לפני 88 שנים, בעיירה קבלובצ׳ה שבאוקראינה. היא היתה אחותן הבכירה של טובה ודורה, בבית זלדה וזוסיה ברון. המשפחה התפרנסה מעסקי כריתת עצים ביערות הסביבה. בהיות סימה בת 13 עקרה המשפחה ממקומה, בעקבות גל פוגרומים (פרעות פטלורה), ונמלטה לבית הורי אביה שבקישנייב. בקישנייב הוחמרו תנאי הפרנסה של המשפחה. אמא עבדה ולמדה, וסבתא זלדה עסקה בהשכרת חדרים בבית, ובהכנת סעודות למבקרים. אחד מהאורחים שסעדו בביתם היה מדריך צעיר, ראש הקן של השומר-הצעיר בקישנייב – אבא. שם הנצה הברית המופלאה בין אבא ואמא, ברית שנמשכה למעלה מ-70 שנה. ההתחברות עם אבא – משמעותה היתה גם התחברות לדרך החיים הציונית-סוציאליסטית. ב־1929 , עם סיום לימודיה בגימנסיה, עלתה אמא עם מספר חברות לארץ, והצטרפה בעקבות אבא לחברי קיבוץ ג’, שישבו בבת-גלים ליד חיפה. אמא מספרת: "היה אז מחסור בעבודה בחיפה, בעיקר לבנות, ובהתחלה אמרו שלא יודעים מה יעשו איתנו. אבל כשרק ראו אותנו, והיינו בנות 18 צעירות ויפות, מיד הוחלט להשאיר אותנו בקבוצה… עבדנו בימים ההם עבודה פיזית מאד קשה, אכלנו מעט, ורקדנו הרבה…" ההסתגלות אז לא היתה קלה לאיש. הדרך החלוצית מראשיתה כרוכה היתה ברגעי התפכחות, ובוויתורים רבים על מאוויים אישיים חבויים וחלומים… אמא מספרת: ״ כשאני הגעתי לארץ, וחשבתי ששרוליק יהיה רק שלי – הוא כבר היה שקוע עמוק בפעילות הציבורית; כבר אז הבנתי שהפעילות הזו תהיה ה׳יריבה׳ – המתחרה שלי במהלך חיינו המשותפים… "אמא ואבא נישאו תחת חופה, כדת וכדין, כפי שהבטיחה אמא לאביה טרם עליתה ארצה, והכתובה נשלחה למשפחתה בחו״ל בגאווה רבה. בהיותה בת 21 נולד הבן הבכור – עוזי. כעבור שנה יצאה חבורת החלוצים לאדמות החול והביצה שבעמק חפר, ותקעה יתד בקיבוץ החדש, גבעת־חיים. אמא למדה הוראה לכיתות יסוד בסמינר הקיבוצים בימי ראשיתו. במיוחד זכרה לטוב את לימודי הטבע עם יהושוע מרגולין ופרופסור מנדלסון, והנחילה לנו מאהבתה זו בטיולי שבת באזור. על תקופת ההוראה דברה אמא בלב חצוי ובביקורת עצמית חריפה; היא אמרה: "עשינו אז הרבה שגיאות, לא הבנו בפסיכולוגיה ובפדגוגיה, והחמרנו מאד בעונשים". עם סיומו של פרק זה בחייה עבדה אמא בכרם, ובענפי שרות בקיבוץ, עד שפנתה לתחום רישום העבודה בהנהלת החשבונות, בו עסקה במסירות כ-20 שנה. במהלך שנים אלו הקימו אמא ואבא משפחה ענפה לתפארת, כשאמא היא הדבק המלכד של השבט. היא נהנתה למנות שוב ושוב את יבולה- חמישה בנים ובנות, עשרים נכדים, ושישה- עשר נינים, ומאד ציפתה להולדת שלושת הנינים שבדרך. המשפחה והקיבוץ היו עבורה שני צירים מרכזיים בחייה, אך לא בלי מתחים בלתי־נמנעים בין השניים. בדבריה בעבודת השרשים של דורי בני אמרה: "אני אוהבת את הקיבוץ, והייתי חוזרת על הכל – מלבד הדברים שהפריעו לי בחינוך המשותף; בתור אמא – סבלתי בקיבוץ, ותמיד התגעגעתי לילדי"." עבורי גילמה אמא גם את עצמתו של הדור הזה, שרשם את דפי ההיסטוריה ושינה את פני הקרקע בארץ הזו במו ידיו, דמעותיו וזיעתו, אך גם – את מחירי הדרך התובענית הזו ששילם האדם היחיד, מחירי עצמיותו. 108 אמא הקרינה הרבה גאווה ונחת במה שבנתה ויצרה , אך בין השורות חשנו גם בוויתורים האישיים הכבדים… חשנו זאת בשנים האחרונות כשסיפרה ודיברה יותר על עצמה; חשנו זאת כשסיפרה כמה רצתה לנגן פסנתר, כמה רצתה ללמוד שפות- עד כדי כך שבגיל 80 הצטרפה לחוג ללימוד אנגלית; וחשנו זאת כאשר דחפה ועודדה אותנו ללמוד, להתפתח, אולי לממש את מה שהיא לא עשתה ולא לקחה לעצמה. אמא העריכה אנשי קריירה ואסרטיביות, ואילו היא עצמה בחרה לה נישות של נתינה חרישית, עשיה יומיומית עיקשת וצנועה. היא המשיכה לעסוק, עד לפני חדשים ספורים, באפיה, בטיפוח הגינה, ובסריגה, וקראה עד לימיה האחרונים ממש. במחלות רבות נלחמה אמא במהלך חייה, ויכלה להן באומץ, וב״פוטנציאל החיים" שבה, כמו שאמר לה אבא לא מזמן; אך בחדשיים האחרונים כבד עליה משא השנים, וזאת למרות הטיפול המסור שזכתה לו מאנשי המרפאה ובית-שקמה, למרות התמיכה מהמשפחה שהקיפה אותה, ולמרות הליווי הצמוד של רעה לחיים – אבא, שאפילו אהבתו העזה לא יכלה לחולי הפעם. היום כשאני נפרדת מאמא, אני נפרדת משירתה החרישית, העדינה, מהדמות האמהית, הנותנת, המשוחחת ורוצה בטוב, ואני נפרדת גם מהמנגינות שלה שלא נוגנו, מהתהיות שלא נתהו בקול – ואולי ממשיכות להתנגן בנו, בניה ובני-בניה. תודה על כל שנתת, אמא, ובראת. יהי זכרך ברוך. נעמי