אמא, סבתא עדה שלנו נולדה בבוקרשט באביב שנת 1923 וגדלה כבת יחידה בבית ציוני ליברלי וחם. כמה
סמלי שמשפחתה עלתה לארץ ב-1934 ,בתאריך שהוא יום מותו של הרצל )שאגב היה גם יום קבורתו של
ביאליק(. בתל-אביב הקטנה והחולית של אז, אמא למדה בבית הספר היסודי "כרמל" ואחר-כך בבית הספר
התיכון היוקרתי "תיכון חדש" ששכן בסמוך לרחוב הירקון של ימנו. אביה של עדה, שהיה מהנדס וארכיטקט,
קיבל עבודה בירושלים וכך עברה המשפחה להתגורר בעיר שלימים הפכה לבירת מדינתנו.
מערכת היחסים הממושכת שלה עם הפסנתר החלה כבר בגיל 8 ,בהיותה בבוקרשט, ונמשכה לאורך יובל.
בירושלים התקבלה וסיימה בהצלחה את האקדמיה למוסיקה. שם, כפסנתרנית בדרך, הכירה כנר ממושקף
ומשופם, אהרון מיתקי, לימים בעלה ואבינו-סבנו. שני בניה, יורם ואורן נולדו בירושלים. יורם בתקופת מצור
שהטילו הבריטים לפני קום המדינה ואורן בתקופת הצנע שלאחר קום המדינה. בהיות אהרון איש צבא
בצבא הבריטי ואחר-כך בהגנה ובצה"ל, הוא נעדר רבות מהבית ועיקר עול גידול הבנים נפל על כתפי אמא.
כ-50 שנים גרו הורינו, עדה ואהרון מיתקי בשכונת צהלה שהם נמנו על מייסדיה. אמא קנתה לעצמה שם
של מורה לפסנתר איכותית ומבוקשת והעמידה עשרות, אם לא מאות, תלמידים שאחדים מהם אף פיתחו
קריירה מוסיקלית משלהם.
לפני קרוב ל-11 שנים, בהתקרבה לגיל 80 ,כחמש שנים לאחר שהתאלמנה, הצלחנו לשכנע אותה לעשות
מפנה בחייה ולעבור לחיות אתנו ולידנו בקיבוץ. המעבר של העירונית המושרשת לחיי הקהילה השיתופית
לא היה מובן מאליו ולא היה קל. אבל לאחר שקיבלה את ההחלטה הלכה אתה עד הסוף. היא הפכה להיות
חלק מהנוף הגבעת-חיימי, קשורה, מתעניינת, מעורבת ובעלת דעה לגבי כל מה שמתרחש כאן. הייתה מאד
נוכחת בקיבוץ.
אמא, סבתא, סבתאל'ה )כפי שאהבת שקראנו לך(, אשה דעתנית, חכמה, סקרנית וחקרנית. מעורבת בכל
כך הרבה תחומים, שוחרת יופי מושבעת. מחפשת ומוצאת אסתטיקה באמנות פלסטית, באדריכלות, בטבע
וכמובן במוסיקה. אוהבת גיאוגרפיה ואת נפלאות העולם הגדול שהספקת לטייל בו ולהרחיק לכת )עוד
לפני עידן התרמילאות(. יצירתית ופעלתנית עד הרגע האחרון ממש. וההומור, איך שכחנו את ההומור?
ההומור הדק והציני, כולל, אגב בדיחות גסות, שהורשתם את ואבא לכל צאצאייך, מעין קוד מיתקי שממשיך
להישמע ולהדהד. אשה כל כך חכמה, אשה כל כך קטנה בגוף, וכל כך גדולה ונוכחת בנשמה.
השנה האחרונה בבית שקמה הייתה לנו ולך אמא סוג של מתנה. המשפחה עטפה אותך באהבה וזכית
לביקורים מבנייך וכלותייך, נכדייך ונינייך. בבית שקמה יכולת להוריד מעצמך את נטל הדאגות מבלי לוותר
על עצמאותך האישית. את מרצך הבלתי נלאה הפנית ליצירות אומנות שכה אהבת.
אנחנו, בני משפחתך: שני בנייך וכלותיהם, שמונת נכדייך ובני/בנות הזוג ותשעת נינייך נפרדים ממך בידיעה
ובהרגשה שהגעת למנוחה הנכונה, בזמן הנכון ובדרך שרצית. תישארי עמנו ובזיכרונותינו כי אהבה איננה
מסתיימת עם המוות.
בנך יורם
 

סבתא יקרה
היית אישה מורכבת. מורכבת מכל-כך הרבה פיסות של אופי, שלא תמיד היה לי ברור איך אחת מסתדרת
עם חברתה.
למרות שלא תמיד היה לי קל להבין ולהכיל את המורכבות הזאת, תמיד אהבתי אותך סבתא, וניסיתי
להתמקד בחיובי שבך, והיה המון.
בתור ילד צעיר אהבתי מאוד את שעורי הגיאוגרפיה וההיסטוריה שהיית מעבירה לי, ובעיקר את הבחנים
שהיית עושה לי כדי לבדוק את מידת הערנות וההקשבה שלי. כן, סבתא, בזכותך לא אשכח לעולם מה זה
ה"פופוקטפטל", מה שמות חמשת האיים שמרכיבים את יפן, וכדומה. אני זוקף לזכותך חלק גדול מאהבתי
הרבה עד היום לנושאים הללו.
אל חוש ההומור שלך, סבתא, תמיד התחברתי. היה לך הומור עצמי וגם הומור שחור ומעט בוטה לפעמים,
ותמיד הרגשתי שגם את מבינה את ההומור, המשונה לעיתים, שלי, ואהבתי את החיבור הזה בינינו.
אני יכול רק להודות לך סבתא על 30 שנים בהם זכיתי להיות חלק מחייך, ובעיקר שהיית לי חלק מרכזי בחיי.
אוהב אותך תמיד.
דורי