עמית אבא שלנו נפטר וזה מרגיש לא הוגן ועצוב מאוד. זה מייאש לאמא שלנו נועה,
וזה עצוב עצוב לכל המשפחה – לנו הילדים שלו ולמשפחות שלנו ולנכדים שלו ולאחים
שלו אהוד וחנה ולמשפחות שלהם. ולכל משפחתנו הרחבה, הענפה והאבלה עכשיו.
אבל זה גם חבל להמון אחרים שאבא נגע בהם לאורך השנים.
לא מתאים לעמית למות מהתקף לב. הוא היה כל כך ספורטאי ובריא שזה פשוט לא מתאים. מה אומרים
על הקבר של איש כמו אבא שלי, שלנו? הרי הוא לא אהב לוויות, לא ראה בזה טעם ולא חשב כי נחוץ.
הוא בחיים לא היה רוצה שידברו בשבחו או שיספידו אותו. ולכן היום אגיד רק קצת ממה שנראה לי חשוב
שיישאר אחריו בכולנו, מדרך חייו.
אבא עמית עם אמא נועה חיו חיים נהדרים. אבא היה אדם אופטימי ושמח, היה ישר )כמו סרגל( וחרוץ
ותמיד תמיד מוכן לעזור ומאמין בלתי נלאה בטוב ובאדם.
היה לו ברור שהוא בר מזל, שהצליח לו בגדול. כולנו גדלנו עם תחושה ברורה ששחק לנו מזלנו ויצא לנו
טוב. לאבא גם היה ברור שיש לו כל כך הרבה ושעזרה לאחרים סביבו היא חלק ממה שמי ששפר עליו מזלו,
עושה. לאבא היה ברור מה נכון ומה לא נכון והוא עשה רק מה שנכון בעינייו לעשות. לא עיגל פינות ולא כופף את המצפון לרגע. וככל שגדלתי למדתי שזו איכות נדירה.
אבא תמיד אמר כי כל אחד חייב לחיות במצפון נקי – כל בוקר לקום, להסתכל לעצמו בעיניים ולהרגיש טוב
עם מה עשה.
לא ללכת בתלם בהכרח, אבל להישאר נאמנים לאמת הפנימית שלך כאדם חיובי, תורם ומיטיב.
לעולם לא לעשות עוול, לא לחמוס, לא לקחת פשוט כי אפשר, לא להתחזר, להיות ישר עם עצמך.
אבא שלנו היה איש יפה – חתיך הורס מבחוץ וצדיק אמיתי מבפנים. אבא – עשית המון טוב בעולם, אם היו
יותר אנשים כמוך, העולם היה מקום טוב יותר לחיות בו.
חבל שלא תהיה אתנו יותר, חיינו השתנו לתמיד.
רוני

 

אבא, כבר שנתיים שלוש שיש לנו משפחה גרעינית של חמישה, חיים את החיים ביחד – אתה, אמא, אני, אפרת
ומיקה. חיים שלפי דעתי, וגם לדעתך, הם כמעט מושלמים.
עכשיו פתאום אתה עוזב. מיקה לא מסכימה לזה, ולי נורא נורא נורא עצוב.
אבל ככה זה כנראה – ביטאת את זה טוב בתנועה קטנה שעשית לאמא ולי. בהתחלה בהלל יפה, ולפני הסוף
בבלינסון, שאף פעם לא נשכח. תנועה כל כך אופיינית לך, של הרמה גבות, ומשיכת כתפיים קטנה. משהו
כמו: "בסדר, ככה זה, לא נורא". אני עדיין מנסה לקחת את זה איתי.
ביי אבא.
אורי

עמית אחינו
בלכתך אתה משאיר את חנה ואותי יתומים בפעם שניה. אבא נפטר בגיל צעיר ואתה, שלא מבחירתך,
הפכת לאב הבית עבור חנה ועבורי. היית בשבילי דמות האב החסרה ולמעשה נשארת כזה לאורך כל שנות
חיינו המשותפות. מאז היית לי מצפן ומורה דרך. עקבתי אחרי מהלכיך בכל התחנות בחיי וכך עזרת לי מאוד גם בהחלטות לגבי המשך דרכי. זכיתי לעבוד איתך מדי פעם בפרוייקטים מסויימים – גם במוסך, גם בייטב כאשר היית שם מרכז משק ובתחום המשפחה, בבניית הסירה, בספורט הגלישה בים ובפעילויות משותפות נוספות לאורך השנים. אי אפשר שלא להתפעל ממך בכל הקשור לתובנת הראש והכפיים והיכולת לשלב אותם עם הידע שצברת לאורך השנים בלימודים. בכל תחום בו עסקת נכנסת לעומקם של דברים.
ולא רק היכולות, גם האופי המדהים שלך שהתבטא ברצון לעזור בכל מצב, מתוך תחושה שמה שאתה עושה
בשבילנו הוא הכי חשוב לך. הפכת להיות מומחה רב תחומי ובכך הפכת למפעל המספק פתרונות כוללים
בתחומי האחזקה השונים בהם עסקת, וכל זה בצניעות וענווה שכל כך הקלו על מי שביקש ממך עזרה. וכמו
בכל הדברים, גם ניהול התא נמשפחתי שלך ביחד עם נועה, היווה עבורנו דוגמא מרתקת. גידלתם חמישה
ילדים מדהימים תוך הרמוניה מלאה, תוך הנחלת ערכים אשר היו כל כך חשובים לכם; החברה הקיבוצית
ואזרחות טובה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היתה השותפות הפעילה שלכם בהסעת פלשתינאים חולים
חסרי אמצעים, ממעברי הגבול אל בתי החולים בארץ.
עמית, נשארת קיבוצניק של פעם עם כל היפה והקשה בלהיות כזה. אובדן התמימות הקיבוצית והמעבר
לקיבוץ פחות סוציאליסטי גרם לך מפח נפש, אך למדת לחיות עם השונה ולהמשיך הלאה…
במשך כל השנים בהן חיינו יחד, כל שלוש המשפחות, למדנו הרבה בזכות היופי והעצמה הפנימית שלך,
לשמור על יחסי קירבה הדוקים מאוד, וגם אם ניסינו, לא הצלחנו לריב ממש אפילו פעם אחת.
אני מבטיח לך שנמשיך בדרך זו עם כל השבט הגדול והמתרחב. נשמר את הכיוון בו הובלתם, נועה ואתה,
את כולנו. אהוד