צביקי אהב אנשים, ולא רק אנשים, גם כלבים וחיות נוספות זכו ליחס מיוחד. בילדותו היה לו חמור בשותפות עם עוד שני ילדים. כשרצו לרכב, אף אחד לא ויתר וכך רכבו שלושתם ביחד. אחר הצהרים לקח צביקי את החמור הביתה, קשר אותו במרפסת ואכלו יחדיו על שולחן משותף. כל אחד את האוכל שלו. עם השנים, כשבגר, היה ביתו כמועדון לנו, ושם בילינו בנעימים עד הלילה. צביקי היה שונה מכולם אך מקורי ואמיתי. הן בזמנים שגר בקיבוץ והן בזמנים שחי מחוץ לקיבוץ, לא נותקו קשריו אתנו. כשחלה במחלה קשה, עבר לבית שקמה. שם קיבל את הטיפול המסור והחם והתהדקו קשריו עם המלווים אותו. לצביקי שני בנים אותם אהב מאד והם השיבו לו אהבה. יהי זכרו ברוך