צבי נולד בכפר קטן (טוג׳ר) הנמצא בהונגריה לא הרחק מהגבול הצ׳כי. אביו היה סוכן תוצרת חקלאית, אם כי היה חייט במקצועו. עם בואם של הגרמנים להונגריה ניטלה ממנו האפשרות למכור תוצרת חקלאית ונהייה חייט כדי לפרנס את המשפחה. היינו עשר משפחות יהודיות בכפר והיחסים עם השכנים הגויים היו טובים. בשנים 1943 החמיר מצב יהודי הונגריה עקב לחץ המפלגה הפשיסטית ההונגרית, הם באו לביתנו וגרשו אותנו מתוכו. עברתי לגור אצל דודה זקנה שגרה באותו הכפר, מספר צבי. וצבי ממשיך לספר על אותה תקופה: "הייתי נאלץ צאת למחנה עבודת כפיה, במקום לשרת בצבא, מאחר שהייתי יהודי וכיהודי כידוע לא הרשו לי לשרת בצבא ההונגרי, במקום זאת העסיקו אותי בעבודת כפיה. לי אישית היה קל יותר מאחר והייתי נגר ועסקתי בבנייה מעץ עבור הצבא ההונגרי והגרמני. באותה תקופה ראינו רכבות המובילות יהודים לאי שם. שמענו שהיהודים מושמדים". באוקטובר 1944 רצו הנאצים לקחת אותי לגרמניה. התחלנו ללכת דרך צ׳כיה בכיוון הגבול הפולני. בכל לילה ברחו כמה מאיתנו. באחד הערבים הגענו לכפר אחד ללון. בסביבתו היו גבעות. יצאתי והסתובבתי מעט בשטח. פתאום קרא לי רב-טוראי וחקר אותי. הוא טען שעשיתי סימנים לפרטיזנים שבסביבה. האמת שחיפשתי הזדמנות לברוח. אך לא באותו לילה. לאחר כמה לילות הצטרפתי לבורחים. החיילים ההונגרים החלו בחיפושים ואף ירו לכיוונו, אך אנחנו נמלטנו לשדה התירס. ההונגרים לא חיפשו משום שהרוסים היו קרובים מאד. ההונגרים אף פתחו בנסיגה מהירה. לאחר שהסתלקו יצאנו מערימות התבן, פתאום הופיע חייל רוסי ושלף את הנשק שלו בכיווננו. חשבנו שזה הסוף, אך כמה מאיתנו שידעו רוסית צעקו לעברו שאנחנו יהודים והוא הניח לנו. התחלנו ללכת לכיוון הכפר שלי. כשחזרתי נודע לי מפי השכנים, מה עלה בגורלם של בני משפחתי. ההורים ואחיותיי נלקחו על ידי הנאצים עם שאר יהודי הכפר והוכנסו לבית הכנסת. משם נלקחו כולם לאושוויץ. את הורי שלחו לגזים בו בזמן אחותי הגדולה שמרה על הצעירה במשך כל הזמן. בשנת 1945 פגשתי אצל קרובי בבודאפסט את שרה. התיידדנו ולאחר מספר חדשים התארסנו והיא באה עמי לכפרי. גרנו יחד בביתי. בינתיים חזרו לכפר יהודים שנשארו בחיים מהמלחמה. נערכה לנו חתונה ואפילו תזמורת של צוענים נגנה בה. התחלנו להיפגש עם חברים יהודיים והצטרפנו להכשרה. שרה כבר הרתה מבתנו הבכורה רחל לכן עלינו לישראל עוד לפני כל הקבוצה. הגענו באניה ״הגנה״ לחיפה ביוני 1946 והובאנו למחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורנו נפגשנו עם יוסף רייף וכך הגענו לגבעת חיים. בקיבוץ קיבלו אותנו יפה, בעיקר דאג לנו מוץ ז״ל. נדמה שלא היה בצבי יותר מאהבה אחת בחייו, וזו נשארה שמורה לשרה ז"ל. כאשר היו עוד צעירים וגרו בשכונת "קורוריקו" היתה לי הזדמנות להתבונן מקרוב בחייהם של הזוג מנדל. היא היתה תוססת עירנית עם עיניים נוצצות והוא אחריה בכל אשר תלך. מעולם לא ציפה הרבה מאחרים וגם לא תבע לעצמו מאחרים. עניינו ושאיפותיו נתמצו במקצועו הנגרות, שהיה על רמה גבוהה. הוא היה צופה נלהב בספורט בג"ח וזה לא במעט הודות לבת הראשונה שהיתה והינה ספורטאית עד היום. במרוצת השנים המשפחה התרחבה והתברכה בבנות ונכדים אשר מבקשים יותר ויותר תשומת לבו וזמנו הפנוי. בשנה האחרונה כאשר בדידותו העיקה והאפילה עליו, נפתח יותר ונעשה איש שיחה וסיפורים ליד שלחן בחדר האוכל. גם במותו נשאר נאמן לעצמו, מבחינת מסתלק בשקט מבלי להטריד אחרים יתר על המידה. יהי זכרו ברוך