צפורה עברה אלינו מעין-הים )היום עין-הכרמל(, מילאה תפקיד שם בהדרכת אמהות צעירות, היתה מהמטפלות הראשונות. היא שאבה מקרבה שלווה ובטחון, מסורה מאוד בלי סייגים, שעות עבודה לא נחשבו בעיניה, היא עשתה הכל בשקט ובצנעה. כאשר עזבה את עין-הים ועברה לגבעת-חיים, הורגש זמן רב העדרה. בכח ערכיה ודרכי עבודתה , שהנחילה לעובדות התגברו על חסרונה והמשיכו לבנות את בית הילדים בעין-הכרמל.25 שנה הכרנו אותה בגבעת חיים כמטפלת בגיל הרך, למדה את הבעיות ביסודיות והיתה אחת המומחיות בשטח של טיפול בתינוקות. ימים ולילות היו קודש לחינוך, לליבון בעיות, לישיבות של מועצת החינוך שבה היתה פעילה כל השנים. קבעה אצלה תמיד האישיות של המחנכת: הגישה שלה לילד ותכונותיה הנפשיות. אלינו היא באה עם בנה יחידה, ולו היו מוקדשים כל חייה, לגדלו ולתת לו בית. היתה ערה לשאלות פוליטיות, תנועת הפועלים, עניינים סוציאליים ובעיות הקיבוץ היו מהנושאים שהעסיקו אותה במחשבה ובוויכוח. התעמקה בספרי אבות התנועה הסוציאליסטית. השתתפה בקורס רעיוני קצר ב״אפעל״. חזרה משם מלאת רעיונות – היתה מאושרת שניתן לה לחדש ידיעות. היתה מאוד "פדנטית" – סוג מיוחד של דייקנות ודקדקנות מופלגת שלפעמים נראתה מופרזת מעיקרה. ידעה לעמוד על דברים קטנים שאיפינו אותה במיוחד. כך גם לא יכלה לעבוד 2/1 יום בשרות בשבת, מוכרחה היתה לעבוד יום מלא, להיות שלמה וכך גם בדברים אחרים. בחדר של סבתא פינה גדולה למשחק ואוהד בחר לו שם את הצעצועים והיה חפשי בהתעסקות. עדינת נפש היתה. נעים היה להיפגש אתה, לשוחח עמה, לברר אתה עניינים, היא התבלטה בחברתנו בשקט שלה ובטקט, בגישה ובהבנה לזולת, הרגשת שלפניך ידידה ויכול אתה לגלות לפניה ממסתורי החיים – הפתרון מצידה היה עניני. בגאווה נשאה כל סבל – בימי מלחמת ״ששת הימים״ בצפייה לשמוע ידיעה מאורי – עזרה לרחל בטיפול בילדיה – תוך התגברות עילאית והבלגה על דאגתה היא. בזמן האחרון לא הטרידה אף אחד מאתנו – במצבה הקשה נמנעה מלראות אנשים. נפטרה אחרי סבל רב ממחלה ממארת, הניחה אחריה בן אורי, נכדים, משפחה בקיבוץ ובארץ. מדברי חברים ראיתי בה תמיד סמל של חברת קיבוץ מושלמת .אילו היו רבים כאלה, הקיבוץ היה ברמה גבוהה הן חברתית והן מקצועית .כשנהייתי למטפלת מצאתי בה משענת ,התייעצתי אתה רבות .לו הייתי באה אליה באמצע הלילה לשאול בעצתה ולבקש את עזרתה, היתה מאושרת להיענות לי. השקט הזה, הביטחון הזה – זה החזיר לי את היציבות ושנינו נרגענו – אני והילד. צפורה מבאי ביתנו. לא כל כך קל היה לה להתיידד עם אגשים. היא היתה אדם סגור ומסוגר בתוך עצמה – כשבחרה לעצמה ידידים, כשהיו לה קשרים אז במלואם.