קלרה המאירי-גולדשטיין נולדה בעיירה צ'ורטקופ שבגליציה.
בהיותה בת 10 נפטר אביה שהיה משכיל ציוני. וקלרה עברה אל בית קרובים בלמברג. שם גם התקרבה
לתנועת ״השומר הצעיר״. בהיותה בת 16 ,עברה לווארשה, ולמדה בסמינר לגננות "תרבות". היא התגוררה
בבית החינוך של יאנוש קורצ׳אק. שם טיפלה ביתומים ושמעה הרצאות בנושאי חינוך.
בשנת 1931 עלתה לארץ ישראל, מוסוות כתיירת, והצטרפה לקיבוץ בית אלפא, אחר כך עברה לקיבוץ עין
חרוד, ומשם לקיבוץ עין החורש. כאן הכירה חברים מקיבוץ ג׳ של "השומר הצעיר" שעלו באותו זמן על
הקרקע ובנו את הקיבוץ שלנו, אליו קלרה הצטרפה ובו הכירה את יצחק המאירי והקימה עמו משפחה.
לקלרה ויצחק נולדו 3 ילדים: מיכל, רחל וישראל. קלרה הייתה גאה בנכדיה, ואהבה אותם מאוד.
בתחילה עבדה קלרה כגננת ולאחד מכן עבדה עם קבוצות של נוער עולה שהגיעו מטורקיה וממרוקו.
עד ימיה האחרונים דיברה קלרה על חינוך חברות הנוער העולה שאותם למדה וחנכה. כעל תרומתה החשובה
ביותר לקיבוץ ולמדינה.
מאוחד יותר המשיכה בלימודיה באוניברסיטה ולימדה בבית ספר בקיבוץ.
לקלרה היו תלמידים רבים, מתנדבים וצעירים יהודים שהגיעו לקיבוץ, אותם לימדה עברית בהתמסרות
רבה, שנים רבות.
קלרה הייתה פעילה בחיי התרבות והחינוך בקיבוץ. הייתה מעורבת מאוד בנעשה בארץ כמעט עד יומה
האחרון.
בשיחות שהיו לי עם אימא שבועות מעטים לפני מותה. התבררו לי שני דברים. שאמנם ידעתי. אך לא
בחדות כזאת.
ראשית. עד כמה היה תשוב לה הקיבוץ. היא דיברה על מקומה בקיבוץ ועל תרומתה, שראתה בה, כמובן,
גם תרומה למדינה- אלה בעיקר חברות הנוער שחינכה. היא ראתה שליחות גדולה בתהליכים הקשים
ובקשרים העמוקים שנוצרו עם בני הנוער האלה שבאו מרקע קשה ושונה.
היא קיוותה מאוד שהדבר ייזכר בקיבוץ שהייתה בו בין מניחי יסודות התרבות והחינוך, ובעיקר בלבותיהם
של אותם חניכים הפזורים ברחבי הארץ. הדבר השני הוא, כפי שהתנסח, אצלי לפחות, היותה של אימא אדם
ללא ילדות. אל קטעי התיאורים שפיזרה לנו, ילדיה, ואחר-כך לנכדיה, הצטרפו הדברים בימיה האחרונים,
ויצרו תמונה קשה וחדה, שאולי אופיינית לרבים מבני דורה: התפוררות משפחתית, מצוקה כלכלית ומציאות
פוליטית סוערת, שדחפו אותה בעודה כמעט ילדה – לחיים עצמאיים, תובעניים, ולהחלטות גורליות
שהביאו אותה, לאחר טלטולים רבים, אל מקומה בגבעת חיים. בילדות האבודה אפשר, אולי, להסביר את
התביעה שהפנתה אל עצמה ואל זולתה – בני משפחתה, חברי קיבוצה, חניכיה, תביעה לדברים מוחלטים:
צדק מוחלט, יופי מוחלט. לכן הזדהתה כל-כך עם שירתן של המשוררות הגדולות, לאה גולדברג ורחל,
עם הסבל ועם האידיאלים בשירים, שידעה בעל-פה וציטטה בכל הזדמנות. על חדות המחשבה והערנות
האינטלקטואלית שמרה אימא גם כשהגוף כבר הוכרע. לצד תמונות מן העבר, עלו הערות המעידות על
אותה מעורבות עמוקה בנעשה בארץ. ויותר מזה בפרטי הפרטים של מעשי ילדיה. נכדיה וניניה.
וכך כולנו נזכור אותה.
ישראל המאירי