אמא יקרה שלי,
אפילו בשביל למות סבלת! כמה שסבלת! והשקט שאחרי היה נורא.
החיים זימנו לך שואה אחרי שואה, ואת בכל כוחך, חכמתך ונועם דרכך שרדת אותם.
כנערה נלקחת לאושוויץ, ועברת שם את כל הגהינום הנורא ואותה זריקה מסתורית שלא הפסיקה למרר
לך את החיים. ואחרי, הכרת את אבא, שכל-כך, כל-כך אהב אותך, והיינו משפחה קטנה – שלושה ג'ינג'ים
ושחורה אחת, ואת היית הכי יפה. אבא דאג לך ופינק אותך, בשבילו היית מלכה!
אבל זה היה קצר מדי, ופתאום הוא מת לנו! ונשארת לבד לגדל אותנו, וכל-כך שמרת עלינו שלא יעליבו
אותנו, שלא יחסר לנו כלום, שנדע לשמור אחד על השני. וכמה שהיית גאה בנו שאף פעם, אף פעם לא רבנו.
וכשקצת התאוששת מאהובך שהלך, גם בנך היקר מכל, ישראל שלנו, נלקח ממך ועברו רק ארבע שנים מאז
שאבא הלך.
וזאת היתה השואה השנייה שלך, קשה שבעתיים. ואספת כל טיפה של כוח בשביל להיות בשבילי, וכל-כך,
כל-כך היית מאושרת בחמשת נכדייך היפים והיקרים וכל-כך אהבת אותם, והם כל אחד בדרכו המיוחדת
החזיר לך את אהבתו!
ועכשיו, חמישה ימים אחרי האזכרה לישראל, הסבל הנורא הכריע אותך.
ועכשיו, ארבעים ואחת שנה אחרי, כשכל אותן שנים היינו רק את ואני, אני ואת, את נפגשת עם אבא וישראל
שמחכים לך, צדיקה. עם כל האהבה והחום שידעו לתת בחייהם, יהיה לך טוב שם אמא. שוב יאהבו, ויפנקו
וידאגו לך.
אבל אמא, אל תשכחי להגיד לאבא ולישראל ששם, מלמעלה, אתם צריכים שלושתכם לשמור עלי כי עכשיו
אני נשארתי לבד ועדיין גם אני רק ילדה.
כל-כך אוהבת אותך,
יודינקו שלך
סבתא יקרה
אין צורך לתאר את כל מה שעשית בשבילנו.
תמיד היית שם,
אם זה שוקולד בשבילי
או מחשב בשביל גלעד –
גם אם רדפת אחרינו עם מטאטא
כי עשינו בלגן.
ועכשיו נשאר רק חלל גדול
שאיש לא יוכל למלא.
אוהבים אותך מכל הלב!
יואב והאחים.