רבקה נולדה בקופנהגן, דנמרק. בת שלישית למשפחה מסורתית ובה 10 אחים ואחיות. בגיל הנעורים הצטרפה לתנועה הציונית ושם גם פגשה את בעלה משה. הם התחתנו בשנת 1938 ונולד הבן חיים. לאחר תלאות רבות עלו לארץ ישראל וגרו בתל אביב. החיים בארץ לא היו קלים: רבקה נאלצה להתמודד עם קשיי פרנסה ובעיות משפחה. בשנת 1951 נולדה שמואלה ולאחר מספר חודשים התגרשו רבקה ומשה. בשנת 1958 פגשה רבקה את חיים רומיש ולו שני ילדים, גרשון ושרה. הם נשאו וגרו יחד בגבעת חיים. ההשתלבות בחיי הקיבוץ לא תמיד היתה קלה לרבקה, אך הבית החם שהקימה יחד עם חיים וכן חיי החברה שבנתה סביבה, עם קרובים ומתנדבים העניקו לה אושר רב. מותו של חיים, לפני שש שנים היה שבר גדול בחייה של רבקה ואת שנותיה האחרונות העבירה בבית שקמה, ולאחר-מכן בביתה. הותירה אחריה ילדים, נכדים ונינים, קרובים וחברים. יהי זכרה ברוך. 

אמא מספרת 

בשנת 1938 ,לאחר כל השמועות על גרמנים שתופסים יהודים, החלטתי לברוח מדנמרק. הייתי לבד עם תינוק בן שלושה חודשים, לאחר שמשה, בעל השם היהודי, כבר יצא מהארץ, כדי לא לסכן אותנו. הוא נסע ליוון ארץ הולדתו, משם רצינו לנסוע לפלסטינה ארץ היהודים. נסעתי 12 יום ברכבת, עם תינוק על הידיים ונאלצתי לעבור דרך גרמניה. כל הדרך גרמנים אמרו לי הייל היטלר. עשיתי כמותם. מזל שבדרכון הדני לא מציינים לאום או דת. גם דיברתי טוב גרמנית. במינכן היינו צריכים לחכות ארבע שעות לרכבת. באה אישה נאצית ורצתה לעזור לי. היא הזמינה אותנו למקום אחר, לקחה בידיה את התינוק והתחילה לרוץ. אני צעקתי לה שתיתן לי את הילד, אבל היא לא עצרה, עד שהגענו לאיזה בית, היה שם גרמני במדים, דומה מאוד להיטלר, שהכניס אותנו פנימה. האישה רצתה לרחוץ את הילד, אבל אני פחדתי שיתגלה הסוד ואמרתי שרק אני יכולה לרחוץ אותו, כי אחרת הוא בוכה. ובאמת, היא ניסתה להפשיט אותו והוא התחיל לבכות, אז היא הפסיקה. חזרנו לתחנת הרכבת, האישה עדיין החזיקה בתינוק. עליתי לרכבת וצעקתי לה מהחלון שתיתן לי אותו כי הרכבת נוסעת – רק כשהרכבת התחילה לזוז היא מסרה לי אותו. ברכבת בברלין התיישב לידי גרמני ופתח בשיחה. אמרתי שהייתי בדנמרק ושאני נוסעת לדוד שלי בהנובר. הוא אמר שבדנמרק יש הרבה יהודים ושעוד מעט, כשאנחנו הגרמנים נגיע לשם אף יהודי לא יישאר שם בחיים. הוא שאל אותי אם אני מכירה יהודים, אמרתי שרק בבית  הספר פגשתי כמה ושאני לא ממש מכירה. הוא אמר שאין לי מה לדאוג, היטלר חכם מאוד והוא ידאג שאף יהודי לא יישאר בחיים. הוא הזמין אותי למלון שלו בהמבורג, שם האוויר נקי מיהודים, כי הוא דואג שהם לא ייכנסו כי הוא מזהה בקלות יהודים. הוא רצה שאני אבטיח לו שאני אבוא למלון שלו. אמרתי שאשתדל, הוא השאיר כרטיס ביקור. כשהוא ירד מהרכבת כתבתי לו על הכרטיס שאני מודה לו על ההזמנה, אבל אני לא רוצה ללכלך את האוויר, כי אני יהודייה , וזרקתי לו את זה דרך החלון. עוד הספקתי לראות שהוא קורא, היה לו רצח בעיניים, הוא צעק שהוא יהרוג אותי וניסה לחזור ולעלות לרכבת, אך לא הספיק, הרכבת כבר זזה. הגענו ליוגוסלביה, ללינת לילה. שוב ביקשו ממני את הדרכון. המבקר אמר שיש לו הרגשה שאני יהודייה, אך אמרתי שהורי אינם יהודים וגם אני לא. הלכנו לישון במלון, בכל מקום כבר היו נאצים שאמרו הייל היטלר. אמרתי ששמי אלזה ולתינוק קוראים קאי . שם לא יהודי. למחרת בבוקר הלכנו שוב לרכבת. כל הדרך חקרו אותי לאן אני נוסעת, עד שהגעתי ליוון. ביוון פגשתי את בעלי ולאחר שבוע נסענו לפלסטינה. בארץ דאגתי מאוד למשפחתי שנשארה בדנמרק, עד שנודע לי שהמלך הדני עזר ליהודים לברוח בסירות לשוודיה. כך ניצלה כל משפחתי. שמואלה